 |
|
 |
||
|
||||
 |
יום הזכרון לשואה , כמו גם יום הזכרון לחללי צה"ל הם שניהם מועדים לאומיים. שניהם תאריכים שנקבעו באופן הקשור לתאריך היסטורי מסוים, על מנת להתייחד בהם ;בראשון עם טרגדיה לאומית טרואמתית , ובשני עם זכר קרוב יותר של חיילים הנופלים במהלך שרותם הצבאי הלאומי. כמו בכל מועד אחר, חג או יום עצב (כמו תשעה באב) יש צורך באוירה קולקטיבית מסוימת, וסמלים המאפשרים לכל בודד ויחיד להתחבר אל אוירת האבל הכללית. מאחר ולמועדים מסוימים אלו לא מתאימים סמלים דתיים (שכן אלו לא מועדים דתיים) מנסה העם לצור לעצמו דפוסי התנהגות ומנהגים שישמרו את אופי היום עצמו משנה לשנה ויצרו דפוסי אבל ידועים ואוטומטים לשני הימים. אני מניחה שהבחירה הראשונית הייתה לאו דווקא בשירים בעברית בלבד, אלא בשירי "שואה" אותם אנו רגילים לשמוע בטקסים. כיוון שאלו מועטים, התפרס המנהג על שירים עבריים נוגים הנושאים בחובם אבל כזה או אחר, על דבר כזה או אחר. בעקרון הצורך במנהגי אבל קולקטיבים נראה לי טבעי, וגם ככזה שאין כל צורך לצאת נגדו. הבחירה בשירים עבריים נראית לי בחירה פחות רעה מכל בחירה אחרת, ואגב, רציתי לציין, כי כן משדרים תוכניות באידיש ברדיו ביום השואה. בכל זאת, קיימת בעיית שחיקת התכנים כאשר התרבות הסובבת את המאורע לא מתחדשת. תופעה זו טבעי שתקרה במהלך השנים הללו, שכן ניצולי השואה עצמה הולכים ומתמעטים, והאנשים הכותבים אליה שירי אבל מתמעטים גם הם. ביום השואה הזה עלה במוחי רעיון; יתכן וכי הוא נאיבי ולא ניתן לביצוע, אך אציג אותו בכל זאת. ניתן להקים ועדה מיוחדת של משרד התרבות,או של יד ושם, או להשתמש בכל גוף אחר להנצחת השואה, ולבחור כל שנה באומן עליו תוטל המשימה לכתוב שיר חדש לזכר השואה, שיר שינסה לחדש את הזכרון, ולומר משהו חדש לגבי זכרון השואה. בצורה זו יגדל מאגר השירים שניתן יהיה להשמיע בטקסים וברדיו, וגם הזכרון יתחדש ויתרענן. בצורה זו ניתן יהיה להתגבר על בעיית שחיקת המילים והמושגים בהם אנו משתמשים כדי לדבר על האסון, ולצור משמעויות חדשות לזכרון הלאומי הזה, במטרה שיונצח עמוק ככל הניתן. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
כאשר את "מטילה" על אמן ליצור יצירה, על פי מפרט ספציפי ודרישות מדויקות כפי שהעלית, הרי שתקבלי ג'ינגל - שכן זו הגדרתו. אמנות יכולה להתבצע ע"פ הזמנה (ע"ע באך, למשל), אך חייב להיות חופש אמנותי מסוים במסגרתו יכול האמן להתבטא. התנאים שהצבת מטילים בספק רב אפשרות קיומו של חופש אמנותי כזה, ואני תוהה - האם באמת תרצי להאזין לשירי שואה שנכתבו לפי הזמנה או זכו במכרז? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יתכן ואני טועה, אך האם לא כתב מוצרט את הרקוויאם - שבעיני היא אחת מיצורותיו המשובחות ביותר, אם לא הטובה בהן, בהזמנה? ירבו הג'ינגלים הללו. ותגובה גם לירדן. הדוגמאות שהזכרת בפסקת ההמשך למאמרך מקובלות עלי מאוד. אך, ואך חשוב.נראה לי שהבעיתיות בהטלת משימות אומנותיות ברורות לכל. אך אם זאת ניתן גם לבצען על הצד הטוב ביותר. קיימים מספיק טכסטים רגישים מצמררים ומצוינים על השואה. טכסטים שלעניות דעתי יכולים בהחלט להיות מתאימים להלחנה. כמו ילדי הצל של בן ציון תומר, כמו רבים משיריו של דן פגיס. כמו טכסטים אינספור שנכתבו על אבל כללי ויכולים להיות מולחנים בהקשר זה. ולא אוסיף |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם תסתכלי בהערתי המקורית תראי התייחסות לעבודות-לפי-הזמנה של המלחינים הקלאסיים הידועים (באך, במקרה שהזכרתי). עם זאת, חוששני כי קיים הבדל המשאיר את טענתי על כנה: מוצרט (ובאך) הם היוצאים מן הכלל, לא הכלל. בכשרונם - לא בהיותם קבלני מוסיקה. קיימים, ודאי, אלפי רקוויאמים אחרים אותם אנו לא מכירים ולא נכיר לעולם, שכן הם נבלעו בין דפי (התוים) של ההסטוריה - אולי בצדק. במאמר מוסגר - יש כאן עניין מסויים בקשר שבין מתימטיקה, מוסיקה ורגש. מוצארט היה מיומן מספיק על מנת לגרות לך לרגש עמוק באמצעות יצירה שכתב לפי הזמנה, ויתכן מאד שכלאחר יד. באך כתב יצירות הנשענות כמעט לחלוטין על חוקים מתימטיים ברי ניסוח - ועדיין יתכן שהן ירגשו אותך מאד. ולהבדיל אלפי הבדלות - אם מאד ארצה, אוכל גם אני לכתוב קטע מוסיקלי שיגרום לך לעצב קל. יש אלמנט מכאני מסויים בכתיבת מוסיקה המיועדת להפיק רגש זה או אחר, והשאלה "איפה כאן האמנות" היא, למיטב ידיעתי, חסרת תשובה קוהרנטית. בכל אופן - אני חייב להודות שהרעיון להטיל על אמנים כתיבה והלחנה של שירי שואה חדשים גורם לי בחילה. יש די והותר מזה, תודה רבה. עדיף היה לעודד את האמנות בכלל - היא זקוקה לזה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ממליץ מאוד לקרוא, אבל רק למי שיש זמן וסבלנות... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני אניח שאתה מתייחס ל-GEB (גדל אשר באך, של הופשטדטר, או איך שלא מאייתים את השם שלו...), שמונח לי יפה יפה על מדף הספרים, עדיין בתוך השקית של סטימצקי, ומחכה ליום שבו יהיה לי אומץ להתחיל לקרוא את התפלצת. (הערה זו נכתבה כשירות לקוראים שלא הבינו על מה הוא מדבר) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לדעתי נועה ענית בחלק הראשון של עמדתך על החלק השני.נכון שמספר האנשים שחוו את השואה הולך ופוחת.אולם הדור ה''חדש'' אף הוא מתמודד על השואה בצורה זו או אחרת.נראה לי שדור זה יצוק את מילותיו שלו על השואה.כך יהיו שירי אבל חדשים. חוששני שה''זמנת'' שירי אבל תוביל ליציקת דפוסים ישנים בזמן חדש. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |