 |
|
 |
||
|
||||
 |
הארי פוטר התחיל בתור ספר שברור שיהפוך לסידרה אשר תתאר מהלך "סגור" אחד- 7 שנים בפנימיה. אנדר התחיל כספר. ספר מדהים, אבל ספר. תחושתי היא שלאור ההצלחה קארד המשיך לייצר ספרים נוספים. אבל אין כאן תקופה מוגדרת או משהו. עם זאת, הרעיון להשוואה מעניין. בין השאר (בהמשך לאחת ההערות) על ידי זה שאל שניהם נושא העולם עיניו בתקווה. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
קארד כתב בהתחלה את ''המשחק של אנדר'' בתור סיפור קצר ולא התכוון להרחיב אותו. כשהוא כתב את ''קול למתים'' הוא רצה להשתמש בדמות של אנדר, אבל ראה שזה לא מצליח לו בלי להרחיב את הסיפור הקצר המקורי, אז הוא עשה גם את זה. אם תשים לב, הסוף של ''המשחק של אנדר'' נראה קצת ''תלוש'' משאר הספר - זה כבר המבוא של קארד ל''קול למתים''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בנוסף למה שגדי כתב... רולינג לא חשבה מימיה שהספר הררשון יצליח כל-כך, למעשה היא לא חשבה בכלל שיהיה ראשון (אלא יחיד). ולכן לא היה ''ברור'' בכלל שהוא יהפוך לסדרה. אף אחד לא נושא את עיניו אל הארי פוטר להציל את העולם, חוץ מהקורא ומחבריו של הארי, כי פעילותו נעשית בדר''כ בהשגחה של דמבלדור בלבד, אם בכלל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
רולינג *טוענת* שהיא תכננה את הספר השביעי כבר כשכתבה את הראשון, ודי בבירור הספר הראשון רחוק מלהיות ממצה. אני, אגב, נוטה להאמין לה; אין שום מניעה שסופרים יחשבו מראש על כתיבת סדרה גם אם לא ברור להם אפילו אם הספר הראשון יימכר. בקשר ל"הצלת העולם" של הארי - בספרים הראשונים דווקא כן מתייחסים אליו כגיבור וכתקווה גדולה (למרות שהוא בעצם לא עשה שום דבר). אחר כך מתחיל מסע ההשמצות שלו וכולם חושבים שהוא מטורף וכבר לא מצפים ממנו לכלום. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א- כשאתה כותב ספר על ילד הנכנס לפנימיה של 7 שנים ומתמקד בשנתו הראשונה יש לפחות ברקע מחשבות על ההמשך. אולי הדבר לא היה מודע, אבל אפשרי. ב- אתה לא זוכר, אבל כבר בספר הראשון אנשים מתרגשים למראהו של הארי, ומודים לו (כשהוא לא יודע על מה) בנוסף, הערתו של גדי על הסיום המאולץ של המשחק. יש בזה משהו, אולם אני ראיתי את זה הפוך- קשה היה לגמור את הספר בהשמדת גזע, צריך היה להשאיר איזשהו פתח לתקוה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בקשר לאנדר - ייתכן, אולם זכור שהסיפור הקצר המקורי נגמר פחות או יותר בדיוק בזה (ושקארד לא תכנן להרחיב או לשנות אותו, כלומר הוא היה מרוצה מהסיום כמות שהוא). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א - יודע מה? יכול להיות שאתה צודק. ב - הם לא מסתכלים על העתיד ומצפים ממנו שיציל אותם מכל מה שיבוא בהמשך, כי מבחינתם וולדרמורט מת. הם רואים אותו כמושיע שלהם מפעם, ומוקירים אותו על כך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"הם רואים אותו כמושיע שלהם מפעם, ומוקירים אותו על כך." כמו למשל ב"באפי", פרק שלישי מהסוף בעונה השלישית*, שבו הגיבורה זוכה להכרה והוקרה מצד חבריה לספסל הלימודים, שעד לאותו רגע באמת תמהנו קצת איך הם לא שמים לב לכל הערפדים/זומבים/מפלצות נחש קדומות וכו' שתוקפים את בית הספר חדשות לבקרים, ובעיקר איך ובידי מי הם ניצלים (צ' פתוחה) בכל פעם מחדש. *ולא, למקרה שתהיתם, אין גבול לגיקיות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"We're proud to say that the class of '99 has the lowest mortality rate of any graduating class in Sunnydale history."
|
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |