 |
|
 |
||
|
||||
 |
סימנתי "שתי משימות", אבל נראה לי שטעיתי כלפי מטה. שתי משימות זה קטע יומיומי שלא שווה אזכור בכלל (נאמר, לטגן חביתה ולדבר בטלפון. נראה לי שאני באגף שלוש המשימות (לדבר בטלפון, למחוק אי-מיילים זבליים ולסמן לאמא שלי שבדיוק הגיעה, להדליק את הדוד. או לנדנד ילד בנדנדה, לשיר שיר ולתכנן את אופן ההתארגנות לארוחת הערב). ארבע משימות? אולי כל שלוש המשימות האחרונות וגם להביט מסביב, לראות אם עוברת בגינה אמא שאני מכירה. חמש משימות? אולי כל אלה וגם ניהול נכון: לשים לב שהטלפון מצלצל, ולהצליח לענות תוך דחיקת משימה אחת - כנראה השלישית - לתחתית סדר העדיפויות. להחזיר אותה לשם אחרי ששיחת הטלפון מסתיימת). לפעמים אני מדברת בטלפון ומשחקת שבץ-נא באנגלית, אבל רק מלים קצרות. זה נחשב בעיני לא פחות קשה מאשר שלוש משימות בתחומים שונים. אני צופה שהאיילים המהוללים מכניסים את ניהול הזמן הזה בכיס הקטן. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
נראה לי שאימהות, באופן טבעי, תמיד מבצעות כמה משימות בבת אחת.:) ואני סימנתי "בקושי משימה אחת", אבל עכשיו הזכרת לי שאני מדברת בטלפון ומקלידה במחשב בו זמנית, ולפעמים גם אוכלת/מעשנת תוך כדי... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני בחרתי בשתיים, אבל גם זה כנראה הגזמה, כי זה באמת תלוי במה המשימה השניה. אני יכול להקליד תוך כדי שאני מקשיב למישהו, או לנהוג ולשיר עם המוזיקה, אבל אני לא מסוגל להקשיב למישהו ולקרוא בבת אחת, או לעשות שום דבר אחר פרט לנהיגה בזמן שאני שומע מוזיקה. אם אני מנסה, אז אני מפספס את אחת הפעילויות - למשל, אם אני מנסה לשמוע מוזיקה ולעשות משהו אחר, רוב הסיכויים הם שאני לא ממש אשמע את המוזיקה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מוסיקה זה באמת עניין מבלבל בהקשר זה, כי לכאורה היא מהווה רקע נוח להרבה מאוד פעילויות - שיחות, קריאה, הליכה ועוד - מצד אחד, אבל מהצד השני, אם אתה רוצה לשמוע אותה ממש, זו חייבת להיות הפעילות העיקרית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא לשמוע אותה אלא להאזין לה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא, לא, לשמוע אותה. אם אני עושה משהו אחר אני אפילו לא מרגיש מה מתנגן לי באוזן, אלא אם זה משהו ממש מעצבן. הרבה פעמים אני מוצא את עצמי חוזר אחורה לשיר שאני אוהב שלא שמתי לב שהתנגן בזמן שהייתי עסוק במשהו אחר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ודאי לשמוע. להאזין זה רק האמצעי. המטרה היא השמיעה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נדמה לי שזה הפוך. או שהחלוקה למטרה ואמצעי לא רלוונטית כאן. כתבת "לשמוע אותה ממש" - לשמוע אותה *ממש* זה להאזין לה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כשבישיבה שליד ביתי פוצחים במזמורי חג, אני מבטיחה לך שאני שומעת אותם היטב, גם בלי להאזין כלל ועיקר. זאת, כמובן, שמיעה בעל כורחי. כשאני *רוצה* לשמוע משהו, ודאי שאני אאזין לו במודע - אבל מה שאני *רוצה* הוא לשמוע אותו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני יכול בהצלחה לנהוג ולהאזין למוזיקה, ולפרקי זמן לא ארוכים מדי אפילו להתרכז בשניהם. מעבר לכך, היכולת צונחת: אני יכול בקושי להנות ממוזיקה כרקע לקריאת עיתון. לכל פעילות אינטלקטואלית מעבר לכך, המוזיקה כבר ממש מפריעה לי - היא בכוח מושכת את תשומת לבי, ולא משנה איזה ז'אנר ועד כמה אני אוהב אותו או סובל ממנו. זה די בעייה, בהתחשב בכך שרוב האנשים אוהבים מוזיקה כרקע לכל דבר אחר בערך. כל צורה בלתי-טריוויאלית אחרת של חלוקת קשב היא כמעט מחוץ לתחום אצלי: קשה לי אפילו לשוחח עם אשתי בזמן שאני מכין אוכל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התייחסתי לחלוקת המשימות השנייה - בגינה ליד הנדנדה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש לה יותר מטלפון אחד. יש שיחה ממתינה. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |