חזיית הפלא 374897
לדעתי, הנושא העיקרי איתו מדינת ישראל צריכה להיתמודד הוא שאלת השטחים. מהבחינה הזו, אין שינוי בחשיבות המרכזית של הבעיה הישראלי-פלסטינאית מאז מלחמת ששת הימים. זה לא אומר שהנושאים החשובים העיקריים שאמורים להעסיק כל חברה מתקדמת, כמו שאלות חברתיות, תרבותיות, כלכליות, דתיות, או סדרי שלטון והחוק, הם משניים לשאלה המדינית. בסיטואציה הישראלית הנושאים הלל, עקרוניים וחשובים ככל שיהיו, הם ניגזרת של השאלה הישראלית-פלסטינאית. זו משפיעה ישירות על שאר הבעיות, בעוד היא צורכת משאבים כלכליים, חברתיים, ובעיקר פוליטיים ואינטלקטואלים, על חשבון שאלות חברה וכלכלה.

כל ניתוח היסטורי זקוק לנקודת זמן שמהווה בסיס להשוואה, וכדי לתחום את הדיון. אני אשתמש ב-‏11 ביוני 1967, היום שלאחר סיום מלחמת ששת הימים, בלי להיצמד אליו לחלוטין. המזרח התיכון התעורר למציאות חדשה, בלי הכנה. מה שמעניין יותר הוא שמדינת ישראל לא היתה מוכנה. היום אנחנו יודעים שמייד לאחר המלחמה, ממשלת האיחוד הלאומי דאז, בראשות אשכול ובהשתתפות בגין, קיבלה החלטה לסגת מכל השטחים תמורת הסכם שלום, ההחלטה שהיתקבלה בתדהמה במימשל האמריקאי. החלטות וועידת הפיסגה הערבית בחארטום, שנערכה כעבור כמה חדשים, הביאה לקבירתה של החלטת הממשלה (ישנן טענות שישראל פירשה לחומרא, בטעות או בכוונה, את החלטות חארטום). יחד עם המגמה להישתמש בשטחים כקלף מיקוח כנגד הסכמי שלום, התעוררה מגמה הפוכה, תפישת ארץ ישראל השלמה. מאז מתנדנדת ונקרעת המדיניות הישראלית בין שתי המגמות הללו.

כל ממשלות ישראל, מאז 67 ועד היום, הראו שהן מקבלות את תפישת "קלף המיקוח," במעשה או באי-מעשה. מההחלטה של ממשלת אשכול, עבור בהצהרות החוזרות של ממשלת גולדה (מחכים לטלפון), דרך חתימת הסכמי הביניים של ממשלת רבין ב 1975, שהובילו להסכם השלום עם מצרים ב 1978. ההסכם הזה, עליו חתמה ממשלת בגין, כלל הכרה רשמית בזכות העם הפלסטינאי להגדרה עצמית, ופתח דלת להסכם אוסלו של ממשלת רבין 1993. באותה עת, אף ממשלה לא העיזה לבצע את מה שלכאורה מתחייב מתפישת א"י השלמה, קרי הכרזת ריבונות על כל השטחים. יכול להיות שאף ממשלה לה הצליחה למצוא פתרון מתקבל על הדעת לשאלת מתן אזרחות ישראלית למליוני פלסטינאים, אבל סביר יותר להניח שלתפישת קלף המיקוח היתה השפעה מרסנת.

עד כאן אין שום חדש.

לפני ששרון עלה לשלטון (או בסביבות אותה תקופה) כתבתי ששרון חותר להנצחת המצב. בזמן שהוא עדיין היה באופוזיציה לממשלת ברק, שרון הכריז שמדינה פלסטינאים כבר קיימת דה פאקטו, ושהוא מקבל מדינה כזו על כ-‏40% משטחי הגדה (ורצועת עזה). המדיניות שהוא הוביל מאז מראה שהוא אכן שאף להנציח את המצב הזה. אם הניתוח הזה נכון, צריך להוריד את הכובע בפני המחשבה ארוכת הטווח של שרון, דבר נדיר בפוליטיקה הישראלית, וקריטי בחסרונו.

אבל גם ההתנתקות ותוכניות ההתכנסות לוקות בעומקן בחוסר החלטה. הראיון האחרון שארי שביט ערך עם חיים רמון, שנחשב לפוליטיקאי בכיר ומשופשף, מדגיש את חומרת הבעיה. רמון חשף את הרמה השטחית והאופורטיוניסטית של הפוליטיקאי המצוי. הבעיה היא חוסר היכולת והרצון להיתמודד עם הבעיה לעומקה, ולקבל החלטות לטווח ארוך. 40 שנה חלפו מאז מחלמת ששת הימים, והזמן אותו משה דיין רצה לקנות, שאמור היה "לעבוד לטובת ישראל," חלף לו ביעף. הפיתרון של נסיגה חלקית וחד צדדית שהציע שרון ושאותו מוכר בהתלהבות רמון, הוא פתרון מסוכן של עצלנים. בהתעלמות מהעובדה שישראל לא חיה לבדה בוואקום, ושהצד הפלסטינאי הוא צד לגיטימי ומעוניין, מוצאת ישראל את עצמה עשור אחר עשור מסתחררת לתוך מערבולת החלטות שאין לה שליטה עליהם. ישראל נאלצת לשלם היום מחיר הולך ומאמיר על דבר אותו היה אפשר אולי להשיג אתמול במחיר סביר, ועם סיכוי גדול יותר למימוש. הקושי שבנסיגה חד צדדית מגולם מעיקר בעובדה שאין זו נסיגה מלאה לקווי ה-‏4 ביוני 1967 (למעט הסכמי החלפת שטחים בסגנון הצעות ברק בקמפ דויד 2000).

מה שמצטייר הוא שבמהלך 40 השנה האחרונות, ועד לבחירות של מחר, הפוליטיקה הישראלית נאחזת בכל כוחה בחזיית הקסם, ללכת עם, להרגיש בלי.

אז במי ליבחור?

מכיוון ששאלת השטחים והיחסים עם הפלסטינאים היא עמוד התווך שעליו תעמוד ישראל בזמן הקרוב, צריך לבחור במפלגה בעלת קווים ברורים, שמציעה פתרון עמוק וארוך טווח.

מצד אחד, מפלגות הימין הקיצוני שמובילות להחלת הריבונות הישראלית על כל או חלק מהגדה (ואולי אפילו עזה), בצרוף עם חוסר פשרה בפתרון דמוגרפי (הגירה מזורזת, חילופי שטחים כפויים, ואפילו מתן אזרחות מוגבלת). מפלגה כזו תעשה למעשה את מה שלא עשתה ממשלת אשכול ערב מלחמת ששת הימים. צה"ל נכנס למלחמה כשהוא בטוח בסיכויי הצלחה טובים (בדומה למלחמת 48). אולם שום דיון בעתיד השטחים לא נערך בממשלה, לא לפני ולא אחרי המלחמה. מהמעט שקראתי אני מבין שכל ההחלטות נעשו מהיד אל הפה, בנסיון לכבות שריפות מקומיות, בצפיה שהזמן יעשה את שלו.

מצד שני עומדות מפלגות שדורשות נסיגה מכל השטחים תוך משא ומתן עם הפלסטיאים (לרע מזלה של ישראל, כיום זה אומר מו"מ עם החמאס). כל המפלגות האחרות יצטרכו להיתאזר בסבלנות.

כמובן שכל בחירה נושאת בחובה סכנות. את השיקול הזה כל אחד יצטרך לערוך בעצמו.
קישור לראיון 374908
חזיית הפלא 374916
"היום אנחנו יודעים שמייד לאחר המלחמה, ממשלת האיחוד הלאומי דאז, בראשות אשכול ובהשתתפות בגין, קיבלה החלטה לסגת מכל השטחים תמורת הסכם שלום".
זה ממש חדש לי. איך אנחנו יודעים את זה?
חזיית הפלא 374958
אנחנו לא. לפי תום שגב ב-"1967 - והארץ שינתה את פניה" (ע' 524-525), החלטת הממשלה ב-‏19 ביוני 1967 גרסה כי ישראל דרשה הסכמי שלום והיתה מוכנה בתמורה לסגת מחצי האי סיני (שיפורז) אך לא מרצועת עזה (שמעולם לא היתה שייכת למצרים כמובן), ולסגת לגבול הבינלאומי בגולן ("קו המצוקים", ולא לגבול ה-‏4 ביוני 1967. הגולן יפורז גם כן כמובן). שטחי הגדה המערבית לא הוזכרו בהצעה (שהועברה דרך האמריקאים למצרים וסוריה), שכן השרים לא הצליחו להגיע להסכמה על עתיד השטח.
חזיית הפלא 374976
תודה.:)
חזיית הפלא 374997
ראובן פדהצור מפרט יותר ב"ניצחון המבוכה." הספר לא אצלי, אבל דן בבלי מסתמך על פדהצור: "בנוגע לשטחי הגדה המערבית סוכם כי בשלב המעבר ישאר הממשל הצבאי בגבולות _השטחים המוחזקים_ ויעשה מאמץ לחיפוש בונה טווח ארוך...במטרה להגיע לאוטונומיה פלסטינית ולאיחוד כלכלי בין ירדן וישראל." ("חלומות והזדמנויות שהוחמצו" עמ' 36, הדגש הוא שלי).
החלטתי 375023
לאחר התלבטויות קשות במהלכן כבר השלמתי עם הפתק הלבן החלטתי חהצביע עבור אברהם פורז מרשימת חץ.
אני בניגוד לך דוקא תומך באג'נדה המדינית של שרון-אולמרט, אבל אני סבור שהשיקול העיקרי צריך להיות הערכה אישית של מועמדי קדימה. בנקודה זו אני מסכים להערכתך אותם , אם כי מזוית קצת שונה.
המציאות מלמדת שאין הבדלים קרדינליים בהתנהלות המדינית המעשית של כל המפלגות הגדולות והיכולת לפעול ולהשפיע באופן חיובי בתחום זה אינה עומדת בשום יחס לכמות הדיבורים על הנושא (אני מציע לכולם לזכור את הסתבכותו של שמעון פרס בעל הכוונות הטובות במתקפת טרור בעצימות גבוהה שהגיעה לסיעה בחיסול כמאה פליטים אזרחים בנקורה ובירי על כוחות האו"ם).
נראה שמטרת העיסוק הבלתי פוסק של המפלגות הגדולות בפוליטיקה גלובלית היא לכסות על ערוותם במגזר אחר של תפקידם, בו הם יכולים להיות הרבה יותר קונסטרוקטיביים והוא תפקידם כמשרתי הציבור. בחסות תמרות העשן ומשבי הרוח המדיניים הם יכולים לחמוק מן התחום הקשה והמתסכל של השרות לאזרח ושיפור איכות חייו ורווחתו.
בעקבות נסיון לעניין מועמדים פוליטיים בפתרון בעיה המטרטרת ומבזה אזרחים לא מעטים, נראה לי שהמשך פעולתם בכנסת של חה"כ פורז וחבריו מסיעת חץ חשובה הרבה יותר למדינה בכלל ולאזרחים כפרטים מאשר הכנסתם של עוד 3 ח"כים בקדימה שבעיניהם שרות לציבור זה לסדר גו'בים למקורביהם.
אני מקווה שהצבעה עבור פורז ורשימתו תוכיח לנבחרים שהעם לא צריך 120 שרי בטחון וחוץ. תפקודם של חה"כ כמשרתי ציבור בתחומי איכות החיים והסביבה, המנהל התקין, הבריאות, רשויות החוק והרשויות המקומיות צריך להיות עניין חשוב לא פחות.
מי שמסרב לגמול לח"כים על פעילותם בתחומים האלו, אינו יכול אח"כ לבוא בטענות על איכותם של חברי הכנסת.
החלטתי 375057
כן, זאת תמיד הדילמה. בהצלחה.

שכחתי, קוּדוֹ למיץ (אני מניח) על הלוגו החמוד.
החלטתי 375062
באמת כל הכבוד על הלוגו החמוד!
(ומי הוא מיץ?)
הסוד של פסיה 375109
נו, הוא ניכנס?

ניראה שזה יום טוב ליצרני החזיות, והתחדיש האחרון, חזיה ללא תפרים, עובד לא רע.
הסוד של פסיה 375113
אה?
החלטתי 375192
לאדון פורז היתה גם אג'נדה ניאו ליבראלית. עצוב מאד שיושר ציבורי הופך להיות אצלנו כמטרה ולא כדרך הכרחית של כל ח"כ מכל אג'נדה. מתחיל להזכיר לי את יצחק מודעי שהיו לו 90% כישורים להיות שר החוץ בזה שידע אנגלית.
החלטתי 375894
אני מניח שהצבעה עבור פורז ורשימתו היתה מוכיחה לנבחרים שגם מי שלא הצליח להביא השגים עם 15 מנדטים ותפקיד מיניסטריאלי, יכול להמשיך להבחר.
החלטתי 375956
כמו שההצבעה עבור נתניהו ורשימתו הוכיחה לנבחרים שגם מי שהצליח להבריח 30 מנדטים וליפול מתפקיד ראה"מ יכול להמשיך ולהיבחר.
החלטתי 375994
נתניהו נכשל בקלפי, פורז בכנסת. לנו, הבוחרים, הקלפי היא אמצעי, והכנסת היא המטרה. כישלון בקלפי לא מביע כלום.

חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא

מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים