 |
|
 |
||
|
||||
 |
ודאי שמרבית המדענים שמבצעים ניסויים בבעלי חיים אינם עושים זאת מטעמי סאדיזם. רובם פשוט גורסים כי מה שקיים, מה שעובד, הוא הנכון. כוונתם לעיתים אפילו טהורה וטובה לחלוטין, אך חכמים ממני כבר קבעו כי הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות. הגישה הפונקציונליסטית הקיצונית בה הם מחזיקים, המאדירה את המדע והטכנולוגיה והופכת את התועלתנות למדד היחיד לקביעת מה ש"נכון" ומה ש"אינו נכון", מבטלת למעשה כל טיעון אחר, בין אם מדובר בטיעון מוסרי או בחמלה. לפיכך אנשי גישת העלות-תועלת (במקרה זה אנשים "בעלי רקע מדעי") אינם רואים מקום כלשהו לעירעור על ההנחות הבסיסיות שלהם. אין הכוונה לדיון סביב השאלה האם ניסויים בבעלי חיים מקדמים את בריאות בני האדם - ואולי אף בעלי חיים אחרים, חיות מחמד למשל – וגם אין הכוונה לשאלה האם מערכת העיכול האנושית מותאמת לאכילת בשר או לא? הכוונה היא לשאלות בסיסית יותר, כמו למשל - האם תועלת היא תמיד השיקול הבלעדי בקבלת החלטות? או האם בכלל צריך למתוח "גבולות" ביחס לגרימת סבל? מבחינה זו חילופי הדברים בין גלעד ברזילי ל-TheFinalCut באמצע חודש ספטמבר היו עקרים ("אנחנו משדרים על אותו גל בכלל?"), משום שכל אחד דבק בהנחות היסוד שלו (ברזילי – רציונליזם קיצוני שאינו מותיר מקום לשיח בלתי רציונלי, ומתיימר לפתיחות מחשבתית שתוביל לשינוי הנחות היסוד שלו במידה שיוכח כי הן שגויות, TheFinalCut – "אני לא מתכוון להכנס איתך לדיון פילוסופי…"). באשר לשאלות מהסוג שהציג חזי למיכל - "אם חס וחלילה תחלי במחלה קשה, האם תסרבי ליטול תרופות שנתגלו כתוצאה מניסויים בבע"ח?" – מדובר למעשה בשיטות ההפחדה ששימשו בעבר את אנשי הדת, ואת אלה שנהגו לומר כי "בזמן מלחמה אין אטאיסטים בשוחות" – כלומר בעת משבר (מחלה קשה או מלחמה) תמיד "חוזרים לאמת". מעבר למניפולטיביות של גישה זו, יש בה גם התנשאות רבה. משום שהיא טומנת בחובה היעדר ביקורת עצמית וחוסר יכולת להעלות את הדעת כי כל הנחות היסוד (פרדיגמות מדעיות למשל) בהן מחזיקים שגויות. אך הדיון רחב בהרבה מאשר הויכוח סביב ניסויים בבעלי חיים או השיח בנושא זכויות בעלי חיים. אסא כשר למשל, מסרב להכיר בסתירות בתפיסת עולמו לא רק בתחום הניסויים בבעלי חיים, אלא גם בתחום זכויות האדם וקדושת החיים. הקוד האתי של צה"ל, אשר כשר השתתף בניסוחו, מנסה לכסות על הסתירות הטמונות במיליטריזם באמצעות ביטויים כמו "טוהר הנשק" – מונח ריק מתוכן – בדומה לביטוי "טובת המין האנושי" (מה זה? מי קובע? ולמה רק המין האנושי?) בו עושים שימוש המצדדים בניסויים בבעלי חיים. באשר לנחמה שיש שמוצאים בהתקדמות המדע הטכנולוגיה והתועלתנות – "פעם הוציאו להורג בכסא חשמלי באמצעות זרם של V100…" – אינני מוצא בכך נחמה. בסך הכל מדובר - כנהוג לומר במקומותנו - ב"כלובים גדולים יותר, ושרשראות ארוכות יותר". לא די לי בצמצום הדיכוי, יש לשים לו קץ. בתחום הניסויים בבעלי חיים הדברים פשוטים למדי, לפחות בכל הנוגע למרבית היונקים. עכבר מעבדה שמשמש לניסוי הוא מבוהל ומפוחד. הניסוי עצמו כואב לו. די בכך כדי להפוך את הניסוי לרע. משום שאין הצדקה כלשהי לגרימת סבל במודע. הדיון סביב "חוזים חברתיים" ודומיהם אינו רלוונטי. מצבים קיצוניים (אנשים נצורים על אי שפונים לקניבליזם) מולידים מצבים קיצוניים. אלא שהחיים במדינות העשירות כיום אינם כאלה על פי רוב. גיבוש תפיסה מוסרית או אתית על בסיס ראיית העולם כמשחק סכום אפס אינה קשורה לקיום היום יומי של מרבית תושבי המדינות העשירות, ולכן אינה נוגעת לעניין. לסיום, מילה ל"נקדן". בקשתך הלא ממש אדיבה "צאו לי מהצלחת ומהמעבדה" לא תכובד. נרדוף אותך בכל מקום, ונביט היישר לתוך עינייך כשאתה לועס את הפגר של מה שהיה פעם בעל חיים מקסים, ונשוב ונבקר במעבדה שלך כדי לשחרר את היצורים חסרי האונים שבהם אתה מתעלל בשם המדע. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
גם אם נקבל את הטענה שהתועלת מהמעשה היא לא כלי נכון למדידת הערך המוסרי שלו, עדיין התפיסה המוסרית שלך נראית מוזרה. אתה כותב "עכבר מעבדה שמשמש לניסוי הוא מפוחד ומבוהל. הניסוי עצמו כואב לו. די בכך כדי להפוך את הניסוי לרע. משום שאין הצדקה כלשהי לגרימת סבל במודע". בוודאי שיש הצדקה לגרימת סבל במודע – האמת היא שכל חיינו כרוכים בגרימת סבל לזולת בשם ערכים אחרים (הזכות לחיים, הזכות לחירות, הזכות לאוטונומיה אישית וכו'). דילמות מוסריות נוצרות בגלל ההכרח לעשות רע. פתרון של דילמה מוסרית כרוך בהחלטה איזו מבין האפשרויות הניצבות לפניך היא הרעה פחות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בתשובה ל-י.א. אני חולק על קביעתך כי "יש הצדקה לגרימת סבל במודע". מה גם שאינני חש בנוח אם ההכללות (שכוללות לתפיסתך גם אותי) בסגנון של "האמת היא שכל חיינו כרוכים בגרימת סבל לזולת בשם ערכים אחרים…". זכותי לחיים אינה כרוכה בהכרח בגרימת סבל. כך גם זכותי לחירות וזכותי לאוטונומיה אישית. הסיבה לכך שזכויות אלה אינן כרוכות בהכרח בגרימת סבל, היא הנכונות שלי והרצון שלי לא לגרום סבל. לכן אני טבעוני. לכן אינני מוכן לנהוג באלימות בשום מצב (החל משירות צבאי וכלה בנעילת נעלי עור), ואינני מסכים להחזיק בעמדות סמכות כלפי בני אדם אחרים ("בוס", מפקד, מורה). לכן אני הייתי מסכים לא לנסוע בשבת - כדי לא לגרום סבל לזולתי. נכון… זה לא מושלם. אני בכל זאת גורם במודע לסבל של אחרים. אני משלם מיסים שמשמשים למימון ניסויים בבעלי חיים ולהרג של פלסטינים. אני משתמש בחשמל שהפקתו כרוכה בזיהום סביבתי שגורם למותם של מיליוני בעלי חיים (ובכלל זה בני אדם). אני נוסע באוטובוסים שמזהמים את האוויר. במובן זה הצדק עימך, י.א. לכן צדקת שכתבת כי "דילמות מוסריות נוצרות בגלל ההכרח לעשות רע". ובכל זאת, ולמרות לוגיקת הברזל של דברייך, אני מסרב לקבל את טענת "ההכרח". אולי אני טועה. אולי אני תמים. אבל לא יתכן ש"פתרון של דילמה מוסרית כרוך בהחלטה איזו מבין האפשרויות הניצבות לפניך היא הרעה פחות". זאת גישה חסרת דימיון. נטולת יצירתיות או להט. ובלי אלה, אין חשיבות לכל השאר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ומה אם יש לך בחירה בין לגרום לעצמך סבל לבין לגרום לאחרים סבל? הדוגמא הברורה מדבריך היא אי-נסיעה בשבת: אתה גורם לעצמך סבל מסויים, כדי למנוע מאחרים סבל ערטילאי כלשהו. אבל מה עם סבל יותר מוחשי, גם לך וגם לזולת? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראשית, אי-נסיעה בשבת אינה בגדר גרימת סבל עבורי. אינני אוהב קופסאות מתכת אטומות (שנהוג לכנותן כלי רכב), ולא אסבול מיום ללא מכוניות מדי שבוע. ראה למשל כמה נעימים היו הרחובות ביום כיפור (למרות שהשנה היו יותר טלפונים סלולריים מבעבר...). כנראה שההבדל בינינו נעוץ ביחסינו לעצם פעולת הבחירה. באשר לסבל יותר מוחשי... אינני יודע. אני מתאר לעצמי שכמו מרבית היצורים החיים, יש גבול לסבל שאני מסוגל לעמוד בו במטרה למנוע סבל מיצורים חיים אחרים. עם זאת, בשאלה שאתה מציג טמון זרע הפורענות. משום שהיא מבוססת על ההנחה של ''משחק סכום אפס'', בו מישהו חייב להפסיד. (הקפיטליסטים שיכללו את התפיסה המעוותת הזאת לטענה כי ב''שוק חופשי'' כולם יכולים להרוויח. בכל מקרה, נדמה לי שהמחלוקת ביננו נעוצה בתפיסת העולם השונות שלנו, כלומר בכך שאנו רואים את העולם באופן שונה זה מזה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבה נבחן את האמירה "אבל לא יתכן שפתרון של דילמה מוסרית כרוך בהחלטה איזו מבין האפשרויות הניצבות לפניך היא הרעה פחות" הא לך דוגמא מפורסמת מלימודי אתיקה - "ג'ים והאינדיאנים" ג'ים הולך בג'ונגל דרום אמריקאי, אין נפש חיה במרחק מאות קילומטרים (או לפחות כך הוא חושב) ולפתע הוא נתקל בג'ורג'. ג'ורג' לכד עשרים אינדיאנים וקשר אותם לעמוד. כאשר מגלה ג'ורג' שג'ים גילה את מה שעשה הוא מודיע לג'ים שיש לו שתי אפשרויות: 1. ג'ים יבחר בעצמו אחד מבין האינדיאנים, ויהרוג אותו (אין אפשרות להתחכם ולהרוג את ג'ורג'), ושאר האינדיאנים (תשעה עשר במספר) וג'ים ישלחו לחופשי. 2. ג'ורג' יהרוג את עשרים האינדיאנים. קדימה, מצא פיתרון יצירתי. בהצלחה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ערן שלום, הדוגמא שהבאת קצת בעייתית מאחר וילד-טלוויזיה כבר ציין שבמקרים קיצוניים דרושים פתרונות קיצוניים. יש לי דוגמא יותר חדה מלימודי האתיקה: הבטחתי לפגוש חבר בשעה מסוימת, ובדרכי לשם ראיתי תאונה שבה אני יכול לסייע לנפגעים. יש לפנינו קונפליקט בין החובה למלא הבטחה לבין החובה להציל חיי אדם. פתרון הדילמה במקרה זה יהיה טריוויאלי. החלק המעניין הוא הסיבה להכריע לטובת עזרה לנפגעים: אפשר לטעון שצריך לסייע לנפגעים בגלל שכך נרבה את כמות האושר בעולם. אם נתייחס לראשית דבריו של ילד-טלוויזיה (שמסרב לראות את התועלת כמבחן היחיד וטוען שלמעשים עצמם יש ערך מוסרי שנובע מטבעם) אפשר לחשוב על טיעון לפיו החובה להציל חיי-אדם היא "יותר חובה" מאשר החובה למלא הבטחה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה דעתך על "יש לעזור לנפגע בתאונה כי מחר אתה עשוי להיות הפצוע ותרצה שיעזרו לך גם על חשבון הבטחות לאחר"? "מוסר אושר" הוא מוסר מאד לא קוהרנטי, כי אושר הוא דבר תלו מקום, זמן, תרבות ואדם. לא מאמין שמודל כזה למוסר יכול להחזיק מים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא בטוח שאני יורד לסוף דעתך. האם אתה מציע מוסר שמבוסס על אמפתיה (מוסר סובייקטיבי) מסוג "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך"? או שאתה מציע מוסר של "הסכם" כמו שכבר הוצע באייל בעבר? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דיון 615 | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ונניח שאתה לא הולך סתם לחבר, אלא לחברה שלך. ולא סתם לחברה שלך, אלא שאתם מתכננים ערב רומנטי שבסופו - הללויה - תהיה הפעם הראשונה שלך, דבר שללא ספק יעשה אותך מאושר להפליא. אז בכך שאתה לא מגיע לפגישה, אתה למעשה מפחית את כמות האושר בעולם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דובי שלום, אני מניח שבגרסה הפשוטה של ביסוס המוסר על כמות האושר שמעשה יוצר, תצטרך לעשות את חשבון הרווח וההפסד: האושר העתידי של הנפגעים אם ינצלו, רגשות האשם שלך, וכמות האושר שתפיק מן הערב המצפה לך. דרך אחרת לבדיקת המעשה המוסרי היא בדיקה ברמת המאקרו: אתה צריך לבחון את הכללים המוסריים שלך לפי תרומתם לכמות האושר הכללית ולבחון את המעשים שלך לפי אותם כללים. לדוגמא: "לקיים הבטחות" הוא כלל שתורם לחיים בין בני אדם ולכן [הוא מגדיל את כמות האושר] ולכן הוא טוב. כנ"ל לגבי כלל הצלת-חיים. גם הדילמה כאן תהיה פשוטה: הפרת הכלל פעם אחת לא תהרוס את קיומו של הכלל, ולעומת זאת קיום כלל "הצלת-חיים" הוא גם קיום כלל וגם יעלה את כמות האושר של המוצל. אחד היתרונות של תורת מוסר זאת על פני תיאורית "ההסכם" שהצגת בעבר היא בכך שבתורת ההסכם אפשר להצדיק כמעט כל חוק חברתי. אם הוא קיים הוא חלק מההסכם בי בני האדם בחברה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כל הדילמות שהוצגו כאן מבוססות על כללי משחק קבועים מראש כמו – כוחו של הצרכן בחברה קפיטליסטית מודרנית (איזה כוח, איזה נעליים…), מיקסום כמות האושר הכללית (איך מודדים?), אמנה חברתית (תיאורטי לחלוטין…), וכו'. מה גם ש"הקונפליקט בין החובה למלא הבטחה לבין החובה להציל חיי אדם" (בין אם מדובר בהבטחה למכר, ידיד או אהוב) הוא שוב בחירה של מקרה יוצא מן הכלל. אחד מתוך אלפי קונפליקטים יום יומיים שלבחירת הפיתרון שלהם אין אנו מקדישים כל מחשבה. הבחירה החוזרת ונשנית בדוגמאות קיצוניות רק ממחישה עד כמה מופרכת תפיסת העולם עליה הן מבוססות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה נוטה לזלזול לא מוצדק בחקר המוסר. אני מבין שמפריעה לך ההקצנה בדוגמאות שהובאו. ההקצנה הזאת היא רק סוג של "שקלא וטריא". כדי לבדוק נכונות של תיאוריות מביאים מקרים קיצוניים למבחן- לבדוק האם התיאוריה יכולה להתמודד אתם. כולנו עושים בחירות מוסריות. כולנו עומדים בפני החלטות מוסריות (אגב, אם אתה מצליח להתחמק מגיוס לצבא אתה גורם לאחרים שמתגייסים להסתכן כי הצבא צריך למלא את מכסת המילואים שלו – אתה גורם לסבל במודע). אפילו ההחלטה עבור מי להצביע בבחירות (אפילו המוניציפאליות!) היא החלטה מוסרית. אתה יכול לעצום עיניים, אבל לא להימלט מהדילמות האלה. בנוגע לרלוונטיות של התיאוריות לחיים האמיתיים- אני יכול להבין את ההרגשה, אבל היא לא משקפת את המציאות. אני רוצה לתת דווקא דוגמא פחות יומיומית, אבל מעניינת: יש במשרד הבריאות ועדה שקובעת את הרכב "סל התרופות". למשרד הבריאות יש תקציב מוגבל שאפשר להקצות לתרופות ותפקיד הוועדה לקבוע איזה תרופות יכללו בסל ואילו לא. מעשית, עד כמה שזה מזעזע, הועדה קובעת מי יחיה ומי ימות. את ההחלטות האלה צריך לעשות. לפי איזה קריטריונים תחליט אם לאפשר לאדם סיכוי לחיות או לא? (אגב, בועדה יושבים גם פילוסופים כמו פרופ' אבי רביצקי). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ואם הנפגעים נסעו בעירום והיו אסתטיים, בכלל חבל על הזמן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמו בשאלה שהציג לי דובי קננגיסר בעניין הסבל למען הזולת, כך גם דילמת ג'יס והאינדיאנים טומנת בחובה הנחות יסוד מוטות (מלשון הטיה). אין זה מקרה שבדילמה אין כל איזכור למה שגרם לפלוני בשם ג'ים ללכוד עשרים אינדיאנים במטרה להרוג אחד מהם או את כולם. ערן, ודאי תודה שאין רבים בחוג מכרך שנוהגים לעשות זאת. באשר לאתגר שהצבת לי - למצוא פיתרון יצירתי לדילמה... ובכן אעשה כמיטב יכולתי. ראשית הייתי מנסה לברר מדוע ג'ים נוהג כפי שהוא נוהג. הייתי מנסה למצוא אפשרות אחרת לענות על הצרכים שגרמו לו לעשות זאת. מעולם לא פגשתי אדם שהיה סאדיסט ללא סיבה. לעיתים נראו לי הסיבות בלתי מוצדקות, אך הן היו קיימות. לפחות בראשו של הסאדיסט. לכן אני מניח שגם לג'ים יש את סיבותיו. זה מעט יהיר, אבל אני מרשה לעצמי לשער שזה קשור לפחד. אם ג'ים לא היה משתף פעולה, ומסרב לחשוף בפני דבר או להיענות לאפשרויות אחרות, הייתי בוחר באפשרות השלישית - כלומר להיצמד לאינדיאנים בתקוה שהמגבלות המוסריות של ג'ים (הלבן אני מניח) ימנעו ממנו להרוג אותי בזמן שינסה להרוג את האינדיאנים. הייתי ממשיך, אבל אני חייב לזוז. בהזדמנות אחרת אולי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ערן ידידי, מבלי להתייחס לנימוקים שונים ומשונים אשר הועלו במסגרת דיון סהרורי זה, הרי שדוגמת האתיקה בה בחרת אינה מוכרת לי כלל, לא מלימודיי באקדמיה ולא ממחקריי הפרטיים. גורמים נוספים אשר בפניהם הבאתי דוגמה אמורה זו חייכו במבוכה; איש מבינם אינו מכיר דוגמה וטענה כה קוואזי-לוגית - הגם שבהחלט אפשרי שחומר משעשע מסוג זה נלמד לו ונדון ברצינות הדרושה באקדמיות שונות בממלכת מקרקפי ומקורקפי הצדק האינסופי. שלך בברכה אלכסנדר מאן |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מר מאן הנכבד, (אמנם אני לא ערן, אבל בכל זאת). הדוגמא לקוחה מתוך: B.Williams "A Critique of Utilitarianism" in: B.Williams & J.J.Smart - Utilitarianism-For and Against, Cambridge, At the University Press, 1973, pp.98-99. המאמר הוא ביקורת על התועלתנות. הטענה של וויליאמס היא: לאנשים יש בחייהם ערכים ומטרות שיוצרים את תחושת הזהות של האדם. לאדם יש זכות להחזיק בזהות אישית, ותורת מוסר שדורשת ממנו לשעבד את הזהות האישית שלו לטובת שיקולים תועלתניים הופכת אותו למכשיר קלט-פלט ולכן אינה יכולה להיות מספקת.הסיפור הנ"ל מהווה דוגמא לכך. (אם כי דיונים אחרים השתמשו בו מאוחר יותר גם כדי לדון בהבדל בין מעשה שאדם עושה לכזה שהוא אינו מונע). וויליאמס הוא מחשובי הפילוסופים של המוסר במאה העשרים, ואני מתפלא שאינך מכירו. אגב, למה הדיון הוא סהרורי? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מר י. א. הנכבד, לצערי עליי להודות ולהתוודות כי אינני מכיר את ב. וויליאמס, ולאור רמת הקושייה המוסרית אשר העלה כמסופר 1 בדוגמת ג'ים וג'ורג' הרי ברור לי לחלוטין מדוע לא ארצה ממש להכירו, וכן אף מדוע ידידים אירופאים נוספים אינם מכירים ענק רוח אתי-ינקי זה. לעומת זאת הרי שתיאוריית האוטיליטריות (מיל, יום) ומבקריה הנאטורליסטים אכן ראויים בהחלט לאיזכור מרענן בביקורתם לשיטת האינטואיציוניזם המוסרי (בטלר, מור, רשדל) וכן בתחומי הדיאונטולוגיה (בנטהאם). הריני להפנותך בזאת למכונת החיפוש באתר זה לצורך הצגת טיעוניי בדבר אי היותי הומניסט לשיטתו המדוייקת של מונח זה, ובחירתי/העדפתי האולטימטיבית במשנת רעיון האוטיליטריות היחסי. וככלל - עליי לציין ולהודות בצער מסויים כי הפילוסופים הגרמנים חביבים עליי לעין ערוך ושיעור על פני עמיתיהם האנגלוסכסים, ולו מפאת נטייתם המדאיגה של אלו האחרונים לסחור בערכים ולקבע תדירות את יחסותם במעין סקאלה חנוונית טיפוסית. באשר לסהרוריות הדיון אגיב בשלב מאוחר יותר בברכה א. מאן 1 המדובר בהיכרות יד שנייה, על סמך דווחי מר בילינסקי ומראי המקום שעליהם הצבעת. יש בדעתי לבקר בימים הקרובים בספריית המחלקה הפילוסופית של אוניברסיטת קלן על מנת לאתר מקום זה במדוייק, וזאת על מנת שאוכל לקראו לקבל מכתביו את התרשמותי הבלתי אמצעית, אשר על סמך דוגמתו האמורה אינה מהחיוביות, נכון לשעה זו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שהצימוד "אתי-ינקי", השקול במתכונת המרמזת על יחסי גומלין בין השניים הגובלים בסתירה, ראוי להיכנס לפנתיאון הדימויים המדודים ובעלי העוצמה. :-) האם תוכל להסביר מהי החלוקה שאתה רואה בין פילוסופיה גרמנית לבין הפילוסופיה ה"חנוונית" האנגלו-אמריקאית? מעבר לחלוקה הרעיונית, אני מתעניין גם בשאלה האם החלוקה היא אכן גיאוגרפית (ואז אפשר אולי לשאול איך זה קרה ומה זה אומר). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בניגוד לאתי-גרמני למשל? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא טענתי שזה צימוד נכון. טענתי שיש לו ערך אסתטי... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מר מאן הנכבד, אכן, קלעת למטרה בתארך את התועלתנות כ"סקאלה חנוונית טיפוסית". זאת אכן ההרגשה שמתעוררת פעמים רבות למקרא הדיונים שמתבססים על תורה זו. עם זאת, לתועלתנות, למרות חסרונותיה הרבים יש שימוש רב בחיי המעשה, במיוחד בקביעת מדיניות רווחה. ואכן היא אחת התיאוריות הנדונות ביותר כיום בתחום הפילוסופיה. ההבדלים בין תיאוריות אנגלוסאקסיות ובין תיאוריות גרמניות אכן ניכרים. אם להמשיך טיעון שלך מהעבר: לאומות יש מאפיינים ייחודיים. המאפיין הניכר ביותר של האומה הגרמנית בעיניי הוא השאיפה הדרמטית לטוטליות, חוסר הנכונות לקבל גווני-ביניים של ערכים ומעשים. ניתן לראות זאת גם ביצירות מוזיקליות, ספרותיות וכמובן, בפילוסופיות שכתבו הוגים גרמניים.זהו הדבר שהופך את תרבותה למעוררת הערצה. זהו הדבר שהופך את ההיסטוריה שלה למעוררת פלצות. מעניין, שהמבקר החריף ביותר של תרבות זו היה דווקא גתה שאמר "איש אינו יכול להביט בשקיעה יותר מרבע שעה". וחזרה לדיון האתי: תיאוריות דאונטולוגיות, או כל תיאוריה שאינה מוכנה לקבל את יחסיות הערכים,כלשונך (הערה: התועלתניות שאתה יוצא נגדה לא טוענת ליחסיות ערכים – ההפך – היא טוענת שיש רק ערך אחד. היחסיות היא של מוסריות המעשים) נצבות בפני בעיה של אינקומנסוראביליות של ערכים, או, בלשון בני-אדם: העדר בסיס משותף בין ערכים שיוצר אפשרות להשוות בין הערכים. וכפי שציין ערן במקום אחר באייל הן לא ממש מתמודדות עם דילמות מוסריות (למרות שבמאה האחרונה יש ניסיונות מעניינים לפתור בעיה זו). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אלכס שלום. לי לא נותר אלא להפנות אותך לאותו מרצה שאצלו למדתי את הקורס "מבוא לאתיקה" באוניברסיטת חיפה - פרופ' שאול סמילנסקי. אתר הבית שלו באתר האוניברסיטה נמצא בכתובת: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש כללים מסוימים לויכוח ''תרבותי'' אשר אני אינני מכירה אותם. יש מילים שאסור כנראה להגיד, מילים עם נימה אישית שמכוונים לאדם ולא לדעותיו. כשאדם מדבר מתוך כנות רמת הדיון לא ממש חשובה, למגינת ליבו של מי שרוצה להוביל אותי עם קו המחשבה השכלתני שלו ישר לתוך הקיר של הסתירה שקיימת כביכול בטיעון המתנגדים לניסויים, ושם לדעתו אני אתרסק. אני מוכנה להיצלב על דעותי.רמת הדיון לא יכולה להיות יותר נמוכה מזה. אני כבר בגהינום יחד עם בעלי החיים במעבדות. מי שמקרב את היום בו יפתחו דלתות המעבדה לרווחה, או שיסגרו לתמיד, רק יביא לי הקלה וברכה, יותר מכל הויויסקטורים למיניהם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבעיה עם אנשים שמוכנים להצלב עבור הדעות שלהם, היא שיש להם נטייה לצלוב אחרים מאותה סיבה. בכל מקרה - את לא מעוניינת בדיון. את רוצה *לדבר*. התגובה היחידה שאת מוכנה לשמוע מהצד השני היא הסכמה. אי לכך, את מוזמנת להשאר עם דעותיך לבד. אל תצפי שכולנו נקפוץ לדום רק בגלל שאת חושבת כך או אחרת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דיון רציונלי הכפוף לכללים שב-infidels.org (בעבר נהגנו לאזכר את alt.atheism FAQ כמקור שלהם...) אינו שיטת השיח האפשרית היחידה. גם האחרות מועילות. ישנם דברים שההגיון הבריא מתקשה בהם כל כך, ותובנות אחרות מועילות בהם יותר לשחרור סתימות. (נסה לנהל ריב-אוהבים לפי הכללים האלה ותיווכח כמה קצרה ידך מלהושיע למערכת היחסים שלך.) ודאי גם שהאינטואיציה המוסרית שלנו היא כלי טוב יותר לקבלת החלטות "אינסטנט" מדיון רציונלי; במילים אחרות, כשמשקללים את "עלות" קבלת ההחלטות, ערכו של דיון (מוסרי) רציונלי יורדת פלאים בסיטואציות לא מעטות. אני לא מתעלם גם מהמקרים בהם הדיון הרציונלי משחרר קבעונות, והופך תודעות. אבל לשיטתי דיון רציונלי הוא רק אחד מהאמצעים לעיצוב תפיסה. אני לא בטוח בכלל שהוא "אמצעי ראשוני", במובן זה שטיעון לוגי איננו מעצב תפיסה, אלא מעצב קרקע נוחה לאימוץ תובנה. התודעה שלנו זקוקה למתווך בדרך מן הטיעון הלוגי אל התובנה (תובנה במובן של קבלה והפנמה והסכמה עמוקה). במקרה של הגיון זוהי הנטייה המוקדמת שלנו (predisposition) שלנו כלפי טיעונים לוגיים.1 השיח הלוגי – כוחו מוגבל.2 אפשר לומר אפילו שהוא מוערך יתר על המידה (בכלל, ובאיל בפרט). "לדבר" זה טוב. "הסכמה"? לא בהכרח. אבל בפירוש "הקשבה". אולי אפילו "אמפתיה". קשב לאינטואיציות עוזר. מתן כבוד ותוקף מוסרי לסנטימנטים בסיסיים – גם אם הם לא לוגיים. וגם אם קשה לראות את התועלת שבהם (מעבר לתחושת הסיפוק שבהם). אני מבין אנשים שבשבילם הסיפוק שבעשיית הדבר הלוגי הוא רב, אבל אני לא מבין מדוע אנשים ירצו להתעלם משיטות אחרות שיש כדי להבין את העולם (כלומר לתת משמעות לאובייקטים שבסביבתנו). ועוד בכלל לא גלשנו לפוסט מודרניזם. --- 1פרה-דיספוזיציה זו איננה לוגית (למשל, הנחת האינדוקציה). ואף על פי כן אנחנו מוכנים לבסס עליה תובנות עמוקות. הלוגיקן יגיד שהוא כמובן שומר לעצמו הסתייגות קבועה משום שהוא יודע שההיגדים שהוא מתקף הם תלויי-אקסיומות. אבל האם אנחנו לא מאמצים בפועל את התובנות שנובעות מלוגיקה ללא היסוס? ברור שכן. הרופא אינו עוצר להרהר שמא דווקא הפציינט שמולו הוא בעל שתי קיבות (שאחת ממוקמת בכתף שמאל), למרות שהנסיון הקודם אינו תומך בכך. 2 הגבלה זו היא בעלת שתי פנים: ראשית, כוחו המשכנע של השיח הלוגי, במובן של הפנמה והסכמה עמוקה, מוגבל. שנית, הפרה-דיספוזיציה שלנו כלפי טיעונים לוגיים מוגבלת בשל מגבלות התפיסה האנושית: קוצר ראות (myopia), קושי בהפנמה של משתנים הסתברותיים (למשל סיכויים או סיכונים קטנים מאוד). יש מי שימנה בין ה"כשלים" של התודעה האנושית גם את הסנטימנטליות שלה.. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה משמעות דיון שאינו רציונלי? איזו תועלת יש בו? ריב אוהבים, לא שהיו לי רבים כאלה, בדרך כלל לא מוביל לתוצאה. מה שמוביל לתוצאה הוא שאח"כ בני הזוג מחליטים בינם לבין עצמם שיש מקום לסלוח או לבקש סליחה, ואז מתפייסים - מסיבה רציונלית למדי (בהתחשב באקסיומות): הרצון להמשיך לקיים את הקשר הזוגי. טיעונים רגשיים הם רלוונטיים, והם צריכים להכלל בדיון, אבל הם מוגבלים מאוד ("אני לא יכול לראות חיה נשחטת" זה טיעון הגיוני למה אדם ספציפי הוא צמחוני. הוא לא טיעון הגיוני מדוע אחרים, שלא מרגישים כך, צריכים להיות צמחוניים גם כן). רק טיעונים רציונליים, לוגיים, הם גם אוניברסליים, ולכן רק הם יכולים להוות בסיס לדיון בעל משמעות, שבו יש *טעם* לכך שאני אקשיב לצד השני ואנסה להשיב לו. גם אם לא נגיע להסכמה בסופו של דבר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב (אבל לא בטוח) שבתגובה שלי היו אלמנטים נוספים שהם בעייתיים בחיבה ללוגיקה. אבל אם להצטמצם, טיעון רגשי הוא רלוונטי משום שיש לו כוח משכנע. כמו שאמרת, מי שחושב שהרג חיות הוא דבר מגעיל יהפוך לצמחוני במסגרת מהלך לוגי. אם אדם מבקש לשכנע אותך לאמץ נקודת מבט שלפיה הרג חיות הוא מגעיל – לא ינקוש בשיטות של טיעון לוגי. האם התובנות האלה אינן ראויות בעיניך? אותי חינכו למשל שצריך לאכול בפה סגור, או לא לקשקש בספרים; האם ניתן להגן על זה לוגית? אני סבור שהתפיסה הלוגית שלנו היא יותר אינטואיטיבית משנוטים לחשוב, ושהתובנות שהיא מעתירה עלינו הן דווקא התובנות היותר-טריוויאליות. "מריבות אוהבים" מגשרות פעמים רבות על הבדלים בתפיסת המציאות. הרעיון שבו אתה מעוניין להכיל את טובתו של האחר כאינטרס שלך (ההגדרה הרציונליסטית ל"אלטרואיזם") מחייב הבנה של האדם האחר. השיתוף הזה מהווה בעיה. מריבות אוהבים מסתיימות לעיתים בפשרות מהסוג הנמוך (מישהו מוותר כדי לשמר את הקשר... או מוותר על הקשר); אבל לעיתים הן מסתיימות בהבנה חדשה של הצד השני, בתפיסה חזקה יותר של המציאות שהוא מצוי בה, ובפשרה מסוג עמוק יותר, לאור ההבנה החדשה הזו. "אם הייתי תופס שזה מה שווגנר עושה לך, לא הייתי מעלה על דעתי לנגן אותו." בשביל להגיד משפט כזה לא צריך לגלות שהיתה שואה, אלא צריך מידה מסוימת של אמפתיה או סימפתיה. איך עושים את זה בטיעון לוגי? לוגיקה היא שיטה להפיכת היגדים נכונים להיגדים נכונים אחרים. איך אתה יודע מהו היגד נכון שממנו אפשר להנביע אחרים? זה קל כשאתה מנסח את משוואות הגרביטציה. אבל איך מתקפים היגדים שיש להם מטען רגשי, מטען ערכי, או שהם פונקציה של הערכה? בבדיקת הסטטיסטיקה של ההיגדים, אני חושב שמחוץ לכתבי-עת של המדעים המדויקים, מעטים ההיגדים שאינם נושאים מטען כזה. נסה להשתמש בלוגיקה פורמלית כדי להוכיח האם ערפאת רוצה שלום. נראה לי שגם אם לא אחלוק על שום נתון שתביא, וגם אם תחשוף את ההנחות הסמויות שלך, עדיין המסקנה שלך לא תהיה מסקנה אוניברסלית מתחייבת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושש שאנחנו מסכימים, אבל פשוט לא שמנו לב. דיון לוגי מתבסס על הנחות יסוד (ערכיות), שאינן לוגיות. הנחת היסוד "אני רוצה לקיים איתך קשר" הופכת את האמירה "לשמוע ווגנר מטריד אותי מאוד" לרלוונטית מבחינת הדיון הלוגי בשאלה "למה שאני לא אנגן ווגנר". אי לכך, אם המתנגדים לניסויים בבעלי חיים היו אומרים "אל תעשו ניסויים בבעלי חיים, כי זה מפריע לנו מבחינה רגשית לדעת שעושים דברים כאלה", אזי זה היה הופך לטיעון לוגי. זאת, בניגוד לטיעון "אם זה לא מפריע *לך* מבחינה רגשית, אתה חולרע חסר לב", שהוא חסר משמעות מכל בחינה שהיא (במיוחד זו הפיזית. יש לי לב, גם אם פגום קצת). לאחר הבעת הטיעון הזה, עלי להשוות אותו להנחות היסוד שלי. אם הנחת היסוד שלי הייתה "אני צריך למנוע מבני אדם אחרים אי נוחות רגשית", הרי שהייתי מקבל את הטיעון שלהם ושלום על ישראל1. אבל זו לא הנחת היסוד שלי. הנחות היסוד שלנו מרוחקות עד מאוד זו מזו. מכיוון שכך, על כל צד "לשחק את המשחק" במגרש של הצד השני. המתנגדים לניסויים צריכים להסביר לי למה זה בכלל לא כדאי לקיים ניסויים מבחינת התועלת לבני האדם, ואני צריך להסביר למה זה בעצם לא גורם להם סבל. אבל, מה לעשות - חיים קשים: יש ניסויים. אני נמצא בעמדת הכוח של הסטטוס קוו. חובת ההוכחה אינה עלי. ברירת המחדל היא "נצחון" שלי בדיון, שכן כל עוד לא ישכנעו המתנגדים את התומכים בצדקת דרכם, ימשכו הניסויים. על כן, מרבית הדיון נערך במגרש שלנו, זה של התועלת לאנושות, ובינתיים נחלו המתנגדים כשלון חרוץ. אבל גם אם המצב היה הפוך, הדיון היה רציונלי. אני מתקשה אפילו להעלות דוגמא של דיון שיהיה לא רציונלי (בגבולות המסגרת הלוגית של הנחות היסוד2). ההנחה הבסיסית היא שכל היגד סובייקטיבי הוא בהכרח נכון ("אני נגעל מבשר חיות", למשל) - ומכאן הדרך להפוך אותו להיגדים אחרים. 1 הם עצמים מתבססים על הנחת היסוד "סבל ליצורים חיים הוא דבר רע", כשהם מגיעים למסקנה שניסויים בבעלי חיים זה דבר רע. 2 הדיון "למה עשית את זה?" "כי אלוהים אמר לי!" יהיה רציונלי במסגרת של הנחת היסוד שיש אלוהים, והוא מדבר אל בני האדם לפעמים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מדבר על "להימנע מניסויים בבעלי חיים כי זה גורם לכמה מידידי הטובים ביותר לכאב-לב". אני מדבר על "כמה מידידי הטובים הצליחו להדביק אותי בהיגעלות מניסויים בבעלי חיים". זו אולי תמציתו של כל מהלך פוליטי שהוא, דיונים באיל בכלל זה, ואני סבור שהשלטת דיון רציונלי מכחידה את מוד התקשורת הזה. הזכרתי את "האם ערפאת רוצה שלום" כדוגמא. ועוד: המניפסט הקומוניסטי הוא דוגמא טובה (אני מעז לומר זאת למרות שזה טקסט שכבר שנים לא שזפה עיני אותו): הוא מציג הנחות יסוד לא-סובייקטיביות, שניתן בכל-זאת לחלוק עליהן כי לא ניתן לייחס להן ערך בינארי מוסכם של "אמת" או "שקר" (כבר פלא מבחינה רציונלית), ממשיך בהיקשים שגם עליהם ניתן לחלוק (עוד פלא), ולבסוף גוזר מהתוצאות שלו מודל פוליטי חלופי. והנה, למסמך זה אין "משמעות אוניברסלית", אבל ייתכן שהוא עשה יותר למען האנושות במאה האחרונה משעשתה תורת היחסות הכללית. הרציונליסטים של הפורום היו שולחים את קארל מרקס להוכיח את ההיגדים שלו – הרי לשיטתך בתור היגדים לא-סובייקטיביים הם כן טעוני הוכחה – והוא עד היום היה מנסה להצרין את הטיעון שלו (אני פשוט לא חושב שאפשר; למיטב זכרוני אני לא לבד). ישנן דוגמאות נוספות בתגובות הקודמות שלי (הזכרתי למשל אכילה בפה סגור). אני לא חושב שניסויים בבעלי חיים הם דוגמא ייחודית לחשיבות של שיח לא-רציונלי (אבל אני חושב שיש להם מאפיינים שמחדדים את שמישותו, עוד על כך אולי בפעם אחרת). ((במאמרון מוסגר: מדוע הסטטוס קוו יוצר את חובת ההוכחה? זו תובנה משפטית משעממת. מרקס דווקא יראה שהסטטוס קוו הוא החשוד המיידי... אפילו בלי מרקס, לדעתי בדיון טהור שומה על כל צד לעשות את המיטב להשתכנע מחדש בצדקת טענותיו, אם אפשר, לשנותן אם לא, ולעזור לצד השני לעשות את אותו הדבר. אין לעמדה פילוסופית א-פריורית יתרון דיוני בגלל שקבוצת אנשים כלשהי מחליטה לפעול לפיה. אם כי נכון שהסדר הטוב והיעילות מצדיקים לדרוש שהטוען טענה עובדתית יביא תימוכין לנכונות טענתו, כדי שלא תוטרד בגלל הקלות הבלתי-נסבלת של ההקלדה.)) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתי לא תהיה לך כל בעייה, אל לך לחשוש שאצלוב אותך על דיעותיך כי אני מתקשה להרוג אפילו זבוב. עמוד נוח! תודה על ההזמנה. בכל מקרה, אין טעם לדבר אם אינך מקשיב. הדיון הזה הוא משחק בשבילך, ומי שלא משחק לפי החוקים - נפסל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הוא לא משחק, אבל יש לו כללי משחק. גם דמוקרטיה היא לא משחק, אבל יש לה כללי משחק. אני מוכן להקשיב (אני חייב להקשיב, אם ברצוני לנסות ולסתור את טענותיך), אבל נראה לי שאת לא מוכנה להקשיב לתשובות. כאמור - את באת רק כדי לדבר, אולי אפילו לצעוק, אבל בטח לא כדי להקשיב. יש לי הרבה כבוד לרגשות, אבל רגשות לא מאפשרים דיון. זה מתחיל ונגמר ב"אני חושב ככה וזהו". אם שואלים "למה אתה מרגיש ככה", נכנסים כבר לתחום הדיון הלוגי (במידה זו או אחרת), ואת הרי לא מוכנה לכך. אז אמרת איך את מרגישה, וזהו. מה הטעם שאני אענה לך? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כל זמן שלא תכירי הכללי הדיון התרבותי, לא תקשיבי לטיעוני הצד השני, לא תעלי טיעונים שכלתניים ותנסי להצלב על דעותייך בלי לבדוק אותם, לא תוכלי לשכנע אף אדם *חושב* בצדקתך (וכל עוד לא תשני את דעותיהם של האנשים החושבים לא תשני את המצב), ולכן את מזיקה לבעלי החיים במעבדות ולא מנסה להביא הקלה וברכה לעצמך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפרוש הציצי כאן: בלי קשר לאתר שמסביבו, זהו העמוד הממצה ביותר שאני מכיר על לוגיקה וטיעונים. (אגב, זה קישור שקיבלתי בעבר באייל, וכעת אני נותן אותו. האייל מאכיל את עצמו? :) והמון תודה למי שקישר (גלעד דנבום? ליאור חיימוביץ?). בכלל אחלה אתר) שיהיה לבריאות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אנא ממך מיכל, אל תיצלבי. לא תהיה בזה כל תועלת לבעלי החיים, וודאי שלא לך. התעצבתי גם לשמוע שאת ''בגיהנום יחד עם בעלי החיים במעבדות''. ראשית, הייתי ממליץ לך לצאת מהמעבדות (ככל הידוע לי, חוץ מכוחות הביטחון ומערכות הבריאות והחינוך, אין אף גוף בישראל שמחזיק בני אדם במעבדות בניגוד לרצונם). ובאשר לגיהנום. נדמה לי כי מעטים הם האנשים שחוו את הגיהנום שחווים בעלי חיים במעבדות המחקר. אני מקווה שאת לא אחד מאותם אנשים. ''אם אינני יכולה לרקוד, זאת לא המהפכה שלי'' - אמה גולדמן |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |