בתשובה למיכל, 02/10/01 18:29
 |
|
 |
||
|
||||
 |
הבעיה עם אנשים שמוכנים להצלב עבור הדעות שלהם, היא שיש להם נטייה לצלוב אחרים מאותה סיבה. בכל מקרה - את לא מעוניינת בדיון. את רוצה *לדבר*. התגובה היחידה שאת מוכנה לשמוע מהצד השני היא הסכמה. אי לכך, את מוזמנת להשאר עם דעותיך לבד. אל תצפי שכולנו נקפוץ לדום רק בגלל שאת חושבת כך או אחרת. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
דיון רציונלי הכפוף לכללים שב-infidels.org (בעבר נהגנו לאזכר את alt.atheism FAQ כמקור שלהם...) אינו שיטת השיח האפשרית היחידה. גם האחרות מועילות. ישנם דברים שההגיון הבריא מתקשה בהם כל כך, ותובנות אחרות מועילות בהם יותר לשחרור סתימות. (נסה לנהל ריב-אוהבים לפי הכללים האלה ותיווכח כמה קצרה ידך מלהושיע למערכת היחסים שלך.) ודאי גם שהאינטואיציה המוסרית שלנו היא כלי טוב יותר לקבלת החלטות "אינסטנט" מדיון רציונלי; במילים אחרות, כשמשקללים את "עלות" קבלת ההחלטות, ערכו של דיון (מוסרי) רציונלי יורדת פלאים בסיטואציות לא מעטות. אני לא מתעלם גם מהמקרים בהם הדיון הרציונלי משחרר קבעונות, והופך תודעות. אבל לשיטתי דיון רציונלי הוא רק אחד מהאמצעים לעיצוב תפיסה. אני לא בטוח בכלל שהוא "אמצעי ראשוני", במובן זה שטיעון לוגי איננו מעצב תפיסה, אלא מעצב קרקע נוחה לאימוץ תובנה. התודעה שלנו זקוקה למתווך בדרך מן הטיעון הלוגי אל התובנה (תובנה במובן של קבלה והפנמה והסכמה עמוקה). במקרה של הגיון זוהי הנטייה המוקדמת שלנו (predisposition) שלנו כלפי טיעונים לוגיים.1 השיח הלוגי – כוחו מוגבל.2 אפשר לומר אפילו שהוא מוערך יתר על המידה (בכלל, ובאיל בפרט). "לדבר" זה טוב. "הסכמה"? לא בהכרח. אבל בפירוש "הקשבה". אולי אפילו "אמפתיה". קשב לאינטואיציות עוזר. מתן כבוד ותוקף מוסרי לסנטימנטים בסיסיים – גם אם הם לא לוגיים. וגם אם קשה לראות את התועלת שבהם (מעבר לתחושת הסיפוק שבהם). אני מבין אנשים שבשבילם הסיפוק שבעשיית הדבר הלוגי הוא רב, אבל אני לא מבין מדוע אנשים ירצו להתעלם משיטות אחרות שיש כדי להבין את העולם (כלומר לתת משמעות לאובייקטים שבסביבתנו). ועוד בכלל לא גלשנו לפוסט מודרניזם. --- 1פרה-דיספוזיציה זו איננה לוגית (למשל, הנחת האינדוקציה). ואף על פי כן אנחנו מוכנים לבסס עליה תובנות עמוקות. הלוגיקן יגיד שהוא כמובן שומר לעצמו הסתייגות קבועה משום שהוא יודע שההיגדים שהוא מתקף הם תלויי-אקסיומות. אבל האם אנחנו לא מאמצים בפועל את התובנות שנובעות מלוגיקה ללא היסוס? ברור שכן. הרופא אינו עוצר להרהר שמא דווקא הפציינט שמולו הוא בעל שתי קיבות (שאחת ממוקמת בכתף שמאל), למרות שהנסיון הקודם אינו תומך בכך. 2 הגבלה זו היא בעלת שתי פנים: ראשית, כוחו המשכנע של השיח הלוגי, במובן של הפנמה והסכמה עמוקה, מוגבל. שנית, הפרה-דיספוזיציה שלנו כלפי טיעונים לוגיים מוגבלת בשל מגבלות התפיסה האנושית: קוצר ראות (myopia), קושי בהפנמה של משתנים הסתברותיים (למשל סיכויים או סיכונים קטנים מאוד). יש מי שימנה בין ה"כשלים" של התודעה האנושית גם את הסנטימנטליות שלה.. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה משמעות דיון שאינו רציונלי? איזו תועלת יש בו? ריב אוהבים, לא שהיו לי רבים כאלה, בדרך כלל לא מוביל לתוצאה. מה שמוביל לתוצאה הוא שאח"כ בני הזוג מחליטים בינם לבין עצמם שיש מקום לסלוח או לבקש סליחה, ואז מתפייסים - מסיבה רציונלית למדי (בהתחשב באקסיומות): הרצון להמשיך לקיים את הקשר הזוגי. טיעונים רגשיים הם רלוונטיים, והם צריכים להכלל בדיון, אבל הם מוגבלים מאוד ("אני לא יכול לראות חיה נשחטת" זה טיעון הגיוני למה אדם ספציפי הוא צמחוני. הוא לא טיעון הגיוני מדוע אחרים, שלא מרגישים כך, צריכים להיות צמחוניים גם כן). רק טיעונים רציונליים, לוגיים, הם גם אוניברסליים, ולכן רק הם יכולים להוות בסיס לדיון בעל משמעות, שבו יש *טעם* לכך שאני אקשיב לצד השני ואנסה להשיב לו. גם אם לא נגיע להסכמה בסופו של דבר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב (אבל לא בטוח) שבתגובה שלי היו אלמנטים נוספים שהם בעייתיים בחיבה ללוגיקה. אבל אם להצטמצם, טיעון רגשי הוא רלוונטי משום שיש לו כוח משכנע. כמו שאמרת, מי שחושב שהרג חיות הוא דבר מגעיל יהפוך לצמחוני במסגרת מהלך לוגי. אם אדם מבקש לשכנע אותך לאמץ נקודת מבט שלפיה הרג חיות הוא מגעיל – לא ינקוש בשיטות של טיעון לוגי. האם התובנות האלה אינן ראויות בעיניך? אותי חינכו למשל שצריך לאכול בפה סגור, או לא לקשקש בספרים; האם ניתן להגן על זה לוגית? אני סבור שהתפיסה הלוגית שלנו היא יותר אינטואיטיבית משנוטים לחשוב, ושהתובנות שהיא מעתירה עלינו הן דווקא התובנות היותר-טריוויאליות. "מריבות אוהבים" מגשרות פעמים רבות על הבדלים בתפיסת המציאות. הרעיון שבו אתה מעוניין להכיל את טובתו של האחר כאינטרס שלך (ההגדרה הרציונליסטית ל"אלטרואיזם") מחייב הבנה של האדם האחר. השיתוף הזה מהווה בעיה. מריבות אוהבים מסתיימות לעיתים בפשרות מהסוג הנמוך (מישהו מוותר כדי לשמר את הקשר... או מוותר על הקשר); אבל לעיתים הן מסתיימות בהבנה חדשה של הצד השני, בתפיסה חזקה יותר של המציאות שהוא מצוי בה, ובפשרה מסוג עמוק יותר, לאור ההבנה החדשה הזו. "אם הייתי תופס שזה מה שווגנר עושה לך, לא הייתי מעלה על דעתי לנגן אותו." בשביל להגיד משפט כזה לא צריך לגלות שהיתה שואה, אלא צריך מידה מסוימת של אמפתיה או סימפתיה. איך עושים את זה בטיעון לוגי? לוגיקה היא שיטה להפיכת היגדים נכונים להיגדים נכונים אחרים. איך אתה יודע מהו היגד נכון שממנו אפשר להנביע אחרים? זה קל כשאתה מנסח את משוואות הגרביטציה. אבל איך מתקפים היגדים שיש להם מטען רגשי, מטען ערכי, או שהם פונקציה של הערכה? בבדיקת הסטטיסטיקה של ההיגדים, אני חושב שמחוץ לכתבי-עת של המדעים המדויקים, מעטים ההיגדים שאינם נושאים מטען כזה. נסה להשתמש בלוגיקה פורמלית כדי להוכיח האם ערפאת רוצה שלום. נראה לי שגם אם לא אחלוק על שום נתון שתביא, וגם אם תחשוף את ההנחות הסמויות שלך, עדיין המסקנה שלך לא תהיה מסקנה אוניברסלית מתחייבת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושש שאנחנו מסכימים, אבל פשוט לא שמנו לב. דיון לוגי מתבסס על הנחות יסוד (ערכיות), שאינן לוגיות. הנחת היסוד "אני רוצה לקיים איתך קשר" הופכת את האמירה "לשמוע ווגנר מטריד אותי מאוד" לרלוונטית מבחינת הדיון הלוגי בשאלה "למה שאני לא אנגן ווגנר". אי לכך, אם המתנגדים לניסויים בבעלי חיים היו אומרים "אל תעשו ניסויים בבעלי חיים, כי זה מפריע לנו מבחינה רגשית לדעת שעושים דברים כאלה", אזי זה היה הופך לטיעון לוגי. זאת, בניגוד לטיעון "אם זה לא מפריע *לך* מבחינה רגשית, אתה חולרע חסר לב", שהוא חסר משמעות מכל בחינה שהיא (במיוחד זו הפיזית. יש לי לב, גם אם פגום קצת). לאחר הבעת הטיעון הזה, עלי להשוות אותו להנחות היסוד שלי. אם הנחת היסוד שלי הייתה "אני צריך למנוע מבני אדם אחרים אי נוחות רגשית", הרי שהייתי מקבל את הטיעון שלהם ושלום על ישראל1. אבל זו לא הנחת היסוד שלי. הנחות היסוד שלנו מרוחקות עד מאוד זו מזו. מכיוון שכך, על כל צד "לשחק את המשחק" במגרש של הצד השני. המתנגדים לניסויים צריכים להסביר לי למה זה בכלל לא כדאי לקיים ניסויים מבחינת התועלת לבני האדם, ואני צריך להסביר למה זה בעצם לא גורם להם סבל. אבל, מה לעשות - חיים קשים: יש ניסויים. אני נמצא בעמדת הכוח של הסטטוס קוו. חובת ההוכחה אינה עלי. ברירת המחדל היא "נצחון" שלי בדיון, שכן כל עוד לא ישכנעו המתנגדים את התומכים בצדקת דרכם, ימשכו הניסויים. על כן, מרבית הדיון נערך במגרש שלנו, זה של התועלת לאנושות, ובינתיים נחלו המתנגדים כשלון חרוץ. אבל גם אם המצב היה הפוך, הדיון היה רציונלי. אני מתקשה אפילו להעלות דוגמא של דיון שיהיה לא רציונלי (בגבולות המסגרת הלוגית של הנחות היסוד2). ההנחה הבסיסית היא שכל היגד סובייקטיבי הוא בהכרח נכון ("אני נגעל מבשר חיות", למשל) - ומכאן הדרך להפוך אותו להיגדים אחרים. 1 הם עצמים מתבססים על הנחת היסוד "סבל ליצורים חיים הוא דבר רע", כשהם מגיעים למסקנה שניסויים בבעלי חיים זה דבר רע. 2 הדיון "למה עשית את זה?" "כי אלוהים אמר לי!" יהיה רציונלי במסגרת של הנחת היסוד שיש אלוהים, והוא מדבר אל בני האדם לפעמים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא מדבר על "להימנע מניסויים בבעלי חיים כי זה גורם לכמה מידידי הטובים ביותר לכאב-לב". אני מדבר על "כמה מידידי הטובים הצליחו להדביק אותי בהיגעלות מניסויים בבעלי חיים". זו אולי תמציתו של כל מהלך פוליטי שהוא, דיונים באיל בכלל זה, ואני סבור שהשלטת דיון רציונלי מכחידה את מוד התקשורת הזה. הזכרתי את "האם ערפאת רוצה שלום" כדוגמא. ועוד: המניפסט הקומוניסטי הוא דוגמא טובה (אני מעז לומר זאת למרות שזה טקסט שכבר שנים לא שזפה עיני אותו): הוא מציג הנחות יסוד לא-סובייקטיביות, שניתן בכל-זאת לחלוק עליהן כי לא ניתן לייחס להן ערך בינארי מוסכם של "אמת" או "שקר" (כבר פלא מבחינה רציונלית), ממשיך בהיקשים שגם עליהם ניתן לחלוק (עוד פלא), ולבסוף גוזר מהתוצאות שלו מודל פוליטי חלופי. והנה, למסמך זה אין "משמעות אוניברסלית", אבל ייתכן שהוא עשה יותר למען האנושות במאה האחרונה משעשתה תורת היחסות הכללית. הרציונליסטים של הפורום היו שולחים את קארל מרקס להוכיח את ההיגדים שלו – הרי לשיטתך בתור היגדים לא-סובייקטיביים הם כן טעוני הוכחה – והוא עד היום היה מנסה להצרין את הטיעון שלו (אני פשוט לא חושב שאפשר; למיטב זכרוני אני לא לבד). ישנן דוגמאות נוספות בתגובות הקודמות שלי (הזכרתי למשל אכילה בפה סגור). אני לא חושב שניסויים בבעלי חיים הם דוגמא ייחודית לחשיבות של שיח לא-רציונלי (אבל אני חושב שיש להם מאפיינים שמחדדים את שמישותו, עוד על כך אולי בפעם אחרת). ((במאמרון מוסגר: מדוע הסטטוס קוו יוצר את חובת ההוכחה? זו תובנה משפטית משעממת. מרקס דווקא יראה שהסטטוס קוו הוא החשוד המיידי... אפילו בלי מרקס, לדעתי בדיון טהור שומה על כל צד לעשות את המיטב להשתכנע מחדש בצדקת טענותיו, אם אפשר, לשנותן אם לא, ולעזור לצד השני לעשות את אותו הדבר. אין לעמדה פילוסופית א-פריורית יתרון דיוני בגלל שקבוצת אנשים כלשהי מחליטה לפעול לפיה. אם כי נכון שהסדר הטוב והיעילות מצדיקים לדרוש שהטוען טענה עובדתית יביא תימוכין לנכונות טענתו, כדי שלא תוטרד בגלל הקלות הבלתי-נסבלת של ההקלדה.)) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתי לא תהיה לך כל בעייה, אל לך לחשוש שאצלוב אותך על דיעותיך כי אני מתקשה להרוג אפילו זבוב. עמוד נוח! תודה על ההזמנה. בכל מקרה, אין טעם לדבר אם אינך מקשיב. הדיון הזה הוא משחק בשבילך, ומי שלא משחק לפי החוקים - נפסל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הוא לא משחק, אבל יש לו כללי משחק. גם דמוקרטיה היא לא משחק, אבל יש לה כללי משחק. אני מוכן להקשיב (אני חייב להקשיב, אם ברצוני לנסות ולסתור את טענותיך), אבל נראה לי שאת לא מוכנה להקשיב לתשובות. כאמור - את באת רק כדי לדבר, אולי אפילו לצעוק, אבל בטח לא כדי להקשיב. יש לי הרבה כבוד לרגשות, אבל רגשות לא מאפשרים דיון. זה מתחיל ונגמר ב"אני חושב ככה וזהו". אם שואלים "למה אתה מרגיש ככה", נכנסים כבר לתחום הדיון הלוגי (במידה זו או אחרת), ואת הרי לא מוכנה לכך. אז אמרת איך את מרגישה, וזהו. מה הטעם שאני אענה לך? |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |