 |
|
 |
||
|
||||
 |
עם ולאחר רצח-רבין, הפנתה המשוררת דליה רביקוביץ' באותם ימים טרופים, בטורה השבועי, את מבטיה אל החילוניות הישראלית, והסיקה אודות קיומה של תרבות האין והריק שבמהות התרבות החילונית בישראל. הדברים הנכוחים - שהניעו אמות סיפים בקרב מתורבתי ישראל (בעיקר של נתן זך ומאיה בז'רנו שלא נישארו חייבים) - מועלים מתהום הנשייה ההיסטורי לזכרה של מי שיאמר עליה "חבל על *דאבדין* ולא משתכחין", תרתי משמע: |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
חבל שאתה מנסה לגרור את הדיון הזה לעוד פולמוס אנטי התרבות החילונית (למרות שמי יודע, אולי רביקוביץ' הייתה אוהבת את זה. כבר אמרו עליה שאם היא הייתה חיה היא הייתה שמחה שהיא מתה). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אינני מנסה או מתיימר ליצור שום "פולמוס מיותר" שכזה. חלילה לי. כל אשר באתי הוא לעורר למחשבה ולקיים את המצווה: "מכבודו של המת – אומרים משבחיו, מדעותיו ומאמירותיו" (הלכה יהודית מקדמא דנא). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''עוד מכבודו של המת - לא מנסים ביום שלאחר מותו להשתמש בשמו כדי להעביר אג'נדה שלך'' (אמירה שהמצאתי בזה הרגע). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''...אלא אם כן, הייתה זאת האג'נדה של כבוד הנפטר''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מציע לכולנו להיזהר לפני שאנחנו מייחסים אג'נדות שונות ומשונות לנפטרים (שכבר לא יכולים לדבר), ואפילו אם יש לנו מאמר אחד שהם כתבו בנושא הזה בדיוק. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה לא? וכי לא האמינו במה שביטאו וכתבו בפומבי ואף היו חשופים לביקורת ציבורית נוקבת בשל דבריהם המועלים על הכתב והמופצים לציבור הרחב? מעניין מה הביוגרפים הגדולים, שתכופות מצוטטים כאן, היו אומרים על טענתך לא-מחזיקת-מים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מקווה שהביוגרפים הגדולים לא מנסים לטעון שהם יודעים מה הייתה השקפת עולמם של הנפטרים על בסיס מאמר אחד שלהם שאותו הם מביאים. טוב, מספיק ביזינו את כבוד המתה כאן. אני מפסיק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לידיעת הביוגרף של דליה רביקוביץ', אחד המגיבים, משורר ישראלי דגול שלא אנקוט בשמו מהטעמים הברורים מאליהם, שלח לי במייל כתגובה לפרסום מאמרה הנ''ל של רביקוביץ', תקציר של מאמר נוסף של רביקוביץ' ורק שברוח יותר עוקצנית כלפי בועת התרבות הישראלית החילונית, שפורסם ב''ידיעות אחרונות'' עם התגובות הסוערות שעורר בעירור השדים מרבצם ומתנומתם השלווה. הפרטים המלאים עוד יבואו בהמשך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם ברצונך להביא מאמר נוסף של רביקוביץ' אתה יכול לעשות זאת, או לקשר אליו, ואפילו להודות ל"משורר הדגול" בשמו או בלא שמו. לעומת זאת, תגובה 325657 מיותרת בתכלית. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היא אולי מיותרת בשביל אנשים יקרים מפז כמוך, אבל ככל הנראה ולצערי הינה חובת העניין עבור גדי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שלום אורי. תוכל לתת מראה מקום לתאריך המדויק בו פורסם מאמרה מ"ידיעות אחרונות"? אני ממילא צריך להגיע השבוע לבית אריאלה. ---------------------------- עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה. הנחתום: יהודי-ציוני שאיננו חובש כיפה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מענין מה היה לה להגיד על ''תרבות'' שבבסיסה עומד ''ברוך שלא עשני אישה'' ו''ברוך שלא עשני גוי'', שנאת ערבים ודחיית הומוסקסואלים, ביזיון האישה ועוינות כלפי זרמים מתקדמים בה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וכמובן גם מקדשת עצים ואבנים, עוינת לפרגמטיזם פוליטי ומכחישה באופן לא רציונלי את החלקים הלא נוחים לה במדע. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ארז שלום. לטעמי, נראה לי שמתוך כבוד למשוררת, הכי טוב, לרדת מן הנושא הזה. כל מי ששמע אפילו מעט על רביקוביץ יודע שדעותיה הפוליטיות היו יותר פרובוקטיביות מאשר שמאליות. אני בספק אם היא באמת היתה פעילה בשלום עכשיו (להתרשמותי היא היתה הרבה יותר קיצונית) ובכל מקרה היא לא היתה אישיות או הוגה פוליטית בעלת חשיבות. אני חושב שהליכה בעקבות דוברים ופוליטיקאים מקצועיים, המנצלים את מות המשוררת כדי להכניס איזכור לעיתון על מנת שכולנו נזכור שהם ותנועותיהם עדיין קיימים, כמו גם גרירת גופת המשוררת אל המדמנה של הויכוח התרבותי-פוליטי האפוף בריח צמיגים בוערים, הוא ביזיון המת. האם לא עדיף להזכיר ולהתיחס לשיריה של המשוררת במקום לצמצם את כל דמותה לאמירות פוליטיות שלא היו שונות או חשובות מכל אמירה של נהג מונית או מוכר דגים. אם אתה חייב להתיחס לרביקוביץ כדמות פוליטית אתה יכול למשל להזכיר את ''עמק דותן'' (שבעיני הוא קלישאי ונפלא כאחד) ואת התנכרותה המאוחרת ל''גדי וצבי'' בגלל חצי לירה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין לי שום טענות למשוררת ז''ל שאת שיריה ודעותיה אני מעריך אלא כנגד הדעות של אורי וניצולו להפצתן על גבה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה הסיפור על "גדי וצבי" וחצי לירה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עמק תבואות וכרם זיתים עמק חיטה לבנה כפשתן וגדי וצבי בהדר גבורתם הלא שוב ניפגש, בלי קרב ובלי אש עוד נשובה אל עמק דותן אחרי הרבה שנים רביקוביץ כתבה שיר (שאותו אני לא מוצא) ושם נאמר בערך שהשיר ''עמק דותן'' נכתב תמורת חצי לירה שהיתה צריכה בשביל הילד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סיפור חיי הדחקות שהיו לה הוא באמת עצוב מאוד. כמה חבל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושש שאת/ה קורא/ת את הדברים לא נכון. אני לא חושב שמדובר על בעיה כלכלית או חיי דחקות (זו עוד קלישאה). אני זוכר שהכיוון היה יותר פוליטי. רביקוביץ מתכחשת ל"עמק דותן" (השיר באמת נראה כרצף קלישאות. חיטה בעמק דותן? ובכל זאת השיר יפה בעיני, ובעיני רבים הזוכרים אותו). היא מספרת שהשיר נכתב לצורכי פרנסה. יכןל להיות שמה שזכרתי היה השיר: "וכל מה שאמרתי אינו יותר / מגניחה חטופה וכחכוח גרון / כי לעזאזל השיר וכל אשר בו, / אני צריכה מאה ועשרים שקל חדש / בחשבון אחרון" ("פרנסה", "כל השירים"). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אינני יודעת אם מה שסיפרת היה עניין פוליטי, אבל ראיתי אותו בטלוויזיה יותר מפעם מדברת על בעיותיה הכלכליות, ונראה לי שדיברה בכנות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דליה רביקוביץ כתבה על ביתן הזכוכית שעל גדות התמזה ולא על כיכר הרעב שלחופי הירקון: "תה בלימון על שפת המים/ארוחת צהריים/ עוגה וכריך/.../הנה מתקרבים ברוזי מים/הנה לונדון/טבור העיר" - ביתן הזכוכית. ולו נניח שרביקוביץ היתה ענייה מרודה, האם עונייה שונה באופן מהותי כלשהו מעוניה של לובה הקופאית או ויקי מפוטרת הטקסטיל? מגדל השירה אינו ב-Sea & Sun, ואין קשר בין עוצמת השירה לעוצמה כלכלית. לדעתי, כאשר מספידים משורר חשוב, השירה היא העיקר. תלושי הביטוח הלאומי שלו, העובדה שהיה חבר של מישהו ביחסי הציבור של "שלום עכשיו" ומכתב למערכת שכתב בנושא הערכתו למסורת ישראל סבא הם הטפל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היא לא הייתה ענייה מרודה, אבל גם לא חיה ברווחה. וגם במוספים ספרותיים ואפילו בחוגים לספרות מתייחסים, בין השאר, לחייהם של הסופרים/משוררים שעוסקים בהם. בסופו של דבר, שירה וספרות תמיד נוגעות גם למצבו האישי של האדם הכותב בכל היבטיו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מתוך היכרות אישית עם הילד, הוא עוד לא נולד כשנכתב ''עמק דותן''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כנראה שחיברתי, אולי ללא הצדקה, בין השיר ''פרנסה'' לבין התנכרותה של רביקוביץ ל''עמק דותן. בכל מקרה, למרות שינוי הטעם של המשוררת, השיר עדיין יפה בעיני. ואני בכל זאת סבור שהעובדה שהמשוררת גם היתה או לא היתה פעילה פוליטית זוטרה בסניף ''שלום עכשיו'' בצפון ת''א אינה אלא צורה כלשהי של רכילות. יש דברים שמקומם בביוגרפיות ובספרים דוקומנטריים ולא בהספדים וכתבות. לא ראוי להפוך משוררים ואנשי ספרות למטרות בזירה הפוליטית הברברית שלנו, אלא אם כן הם מתיצבים שם בעצמם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל האם היא לא התייצבה שם, למשל בשיר/ים שכתבה בעקבות סברה ושתילה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
התייצבה בהחלט, ולא רק בשירים אלה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שמעתי יותר ממעט על רביקוביץ' והיא הייתה שמאלנית יותר מפרובוקטיבית. ואגב, גם מה שאמרה במאמרה המצוטט אצל א"פ איננו בדיוק בשבחי ה*יהדות* למול החילוניות, אלא בשבח נוחותה של תרבות סדורה ו"מאורגנת" לעומת איזה כאוס לא מעוצב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סוף כל הסופים מאן-דהו ירד כאן לסוף דעתה, לכוונת המשוררת ע"ה, במקום להשתלח בי על לא עוול בכפי. יישר כח! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מסכימה אתך, ואוסיף: בקטע המקושר מן האתר של אורי ניכר (כמו בקטעים רבים אחרים של המשוררת) כי לא רק הנושאים החיצוניים בהם דנה רביקוביץ' עוררו בה תחושות שליליות - אלא גם, ואולי בעיקר - הדכאון הפנימי שלה עצמה. כל המצבים הנפשיים שלנו משפיעים על אופן ראייתנו את החיים, את האירועים השונים ואת הסובבים אותנו - והדכאון משפיע בתחום זה הרבה יותר ממצבים נפשיים אחרים. לגבי נושא אחד שרביקוביץ' מדברת עליו - נושא שמחת חתן-כלה: בנושא זה דווקא התנועה שנואת נפשו של אורי, התנועה הרפורמית - מאפשרת לזוגות רבים להתבטא באורח מעניין ובלתי שגרתי - והמידה בה מעורב הנוסח היהודי בטקס שהם בוחרים נתונה לבחירתם ולטעמם. זוגות רבים אחרים בארץ, הבוחרים להינשא לא במסגרת הרבנות ולא במסגרות הרפורמיות אלא בצורות אחרות - יוצקים גם הם לטקס הנישואין שלהם תוכן ומשמעות אינדיוידואליים ויוצרים אט-אט תרבות חדשה, מסקרנת ויפה מאוד. רביקוביץ, שוב - אולי מתוך אכזבותיה האישיות הקשות בתחום שבינו לבינה - התקשתה לראות את החידושים המרתקים בנושא זה, המתפתחים בייחוד בשנים האחרונות. אנו עדים בימים אלה לאוסף גילויים מכוערים במיוחד של ה"תרבות היהודית", לכל גווניה וביטוייה (א"פ יכול לטעון, לשיטתו, כי מדובר באלה שאינם "דתיים אמיתיים", אבל טיעון כזה אינו מחזיק מים). רביקוביץ', אחר נסיונות התאבדות קודמים - "הצליחה", סו"ס, ללכת מאיתנו דווקא עכשיו. לו היתה חיה הלאה - ייתכן שהיתה מסתכלת סביבה ומגיעה לתובנות קשות ובלתי נוחות גם ביחס ל"תרבות" זו, אם אכן מה שאנו רואים בתקופה זו - "תרבות" ייקרא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שאני אבין, התנועה הרפורמית הינה עוד אלטרנטיבה חילונית, אה, עכשיו מובן הקשר המתמיד: הם נתמכים על-ידי גוונים ידועים מאוד של המערכת הפוליטית הישראלית, כאלה שהם אנטי-דתיים ולוחמים כנגד כל דבר שריח יהדות נודף ממנו. דבר זה גרם תמיד לתהייה: האם באמת התנועה הרפורמית היא תנועה דתית (ומכאן לגיטימית)? ואם כן, אז מה לה ולכל אלה שהם במוצהר אנטי-דתיים? הן אפשר לומר "אמור לי מי חברך ואומר לך מי אתה". נו, שוין. לעיונו של דובי קננגיסר, שניסה באחד הדיונים באייל לדלות ממני עד כמה מנהיגי הרפורמים אתאיסטים מוצהרים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ושמא, התרבות החילונית הענפה בארץ כוללת, בין היתר, גם את שיריה של דליה רביקוביץ'? ואולי היא לא מתמצה רק בחקיינות ובשנאת דתיים, לטענתך? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אמת, אלה הן טענות ומענות שחלקן הועלו כנגדה בתגובה למאמרה הנ''ל, ע''י מאיה בז'רנו ונתן זך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לו קוננה על העדר התרבותיות, על הוולגריות, ממש לא קשה היה להסכים. אבל היא התלוננה על מיעוטן של אמירות חסרות חן כמו "שיהיה לך ערב טוב", אמירה שאין נותנים בה את הדעת בשום שפה, וכזאת שאין בה כל עומק תרבותי גם בשפות אחרות. וכשיש, זוהי הברקה של אדם אחד שאומצה על ידי שומעיה. הברקה שנהנים ממנה כששומעים אותה לראשונה, ודי. זה מה שחסר לה? רפרטואר חקיינות רחב יותר בין שכניה? הטקסטים המשעממים עד דמעות שממלמלים שוב ושוב בחברות המסורתיות? יש תרבות חופשית בינלאומית (אני מאמץ את חלופתה של הגברת דליה ל"חילוני"), גווניה שונים בכל מקום וניכר בהם ניחוח העבר הלא רחוק, אך עודנה אחת. זו תרבות שבה כל אדם מאמץ אל ליבו את יצירות ומסגל לעצמו מנהגים לא לפי המסורת של שכניו, אלא לפי טעמו שלו. זו תרבות עשירה יותר, שמולידה מגוון רחב יותר של אנשים בבניין דירות בודד משהיית מוצא בעיר שלמה לפני מאתיים שנים. אפשר רק לקוות שהייתה זו המחלה הנפשית שהתעוררה בה שהסתירה מפניה את העושר הנפלא, ולא עיוורון מולד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. לי נראה שהיא קוננה על שני הדברים גם יחד - חוסר תרבות, וולגריות - וחוסר "נוסחאות קבועות" בשפה. ומהי אותה "תרבות חופשית בינלאומית" שאתה מדבר עליה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פלורליזם. איפה אתה חי? אתה לא יושב בסלון על כורסה איטלקית וצופה ב"סקס והעיר הגדולה" בטלוויזיה היפנית שלך בזמן שאתה מנגב חומוס עם באגט? הסופרים החביבים עליך פחות מגוונים? הסרטים? המוסיקאים? הוגי הדיעות שמדברים אליך? אם כן, זה לא קריטי לטיעון שלי. אולי יש הטעם שלך נכנס במלואו לנישה אחת בלי להשאיר שארית, אבל אתה עדיין חי בשלום עם אנשים שונים לגמרי. אני לא כמה לתבניות, וגם לא מתלהב במיוחד מהעושר המופלג של "have a good day" (העברית אכן דלה בהשוואה לאנגלית, אבל לא כאן זה מתבטא). זו לא תרבות. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אופס | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תראה, אין לי כורסא איטלקית (אבוי...), אינני צופה ב"סקס וכו"', חומוס עם באגט? נו, באמת. פיוז'ן לא מדבר אליי. כל השאר - טוב, זה הולך. מאידך גיסא, לתבניות (גם אם אינני מאוהבת בהן במיוחד) יש כמה יתרונות בולטים. למשל, מי שטוען (ויש כאלה, מניסיוני המר) שקללות וצעקות הן "אוטנטיות" יותר ולכן יש לקבל אותן, במקום איזה דיבור תרבותי סביר - ה"אוטנטיות" שלו לא מעניינת אותי ולא אמורה לבוא על חשבוני. ולחילופין, אנשים חילוניים רבים מתקשים למצוא מלים הולמות בשעת צער או אבל. הם יכולים להתלבט שעות מה יהיה "נכון" לומר בשמחות (אולי אין טעם לברך ב"שנה טובה" כשברור שהיא לא יכולה להיות ממש טובה...) וכיו"ב. ולא כל אחד הוא די יצירתי להמציא ניסוחים טובים משלו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה ההבדל בין "שנה טובה" לבין "בוקר טוב" או "יום טוב"? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ההבדל הוא בזה ש''בוקר טוב'' או ''יום טוב'' אנשים כבר מזמן הפסיקו לומר. אבל בראש השנה או בימי הולדת עדיין מרגישים פה ושם צורך לברך באיזה אופן... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הכוונה היא שאנשים כבר לא אומרים "בוקר טוב" לזרים מוחלטים ברחוב, או לזה שאנשים לא אומרים "בוקר טוב" לחברים שלהם? כי די ברור שהשני פשוט לא נכון (ובאשר לראשון - למה אני רוצה בעצם שיגידו לי "בוקר טוב" המוני אנשים שאני לא מכיר?) | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, תראה - אני לא פוגשת הרבה אנשים בבוקר, אז אולי אני ]פשוט לא יודעת... אבל בדרך כלל לא אומרים לך "היי" במקום? או "אהלן"? ולא פגשת אנשים שיש להם ממש בעיה לברך אותך לחכים תוך שימוש בנוסחה קבועה - גם אם הם לא מוצאים מלים טובות/מעניינות שלהם לברכה? אני פגשתי. לפעמים זה מאוד מעצבן. כמו למשל, חברה ש"ברכה" אותי ליומולדת בסגנון "שהחיים שלך לא יהיו פחות טובים משל הורייך". אני זוכרת את זה כקללה איומה... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איפה הבעיה? מספיקה נוסחה אחת (וגם היא יותר מדי מבחינתי, אבל זה נושא אחר כבר), כמו "מזל טוב", ועוברים לדבר על משהו מעניין יותר בלי לבזבז יותר מדי זמן. נוסחה אחת, חמש או עשרים, הן כולן מאבדות כל משמעות ועניין מהר מאוד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
''נוסחה'' אחת מספיקה - ולטעמי היא לא יותר מדי - אבל בדיוק הסברתי שאנשים שמרגישים ש''נוסחאות'' זה לא בשבילם יכולים לעצבן במיוחד, אחרי כל המאמץ האידיוטי שהם משקיעים בלהיות ''מיוחדים'' או ''אמתיים'' או ''אוטנטיים'' או מה לא... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמו שאנשים יכולים להמציא נוסחאות שלא לרוחך, הם יכולים גם לאמץ אותן. חיפוש קצר בגוגל של כל ביטוי נפוץ באנגלית יעלה הודעות מתאימות מבלוגים של אנשים שסולדים מהם. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נכון מאוד, לצערי. כי הנוסחאות היותר ''כלליות'' התקבלו, בעצם, משום שהן בדרך כלל (לפחות במשמעות הראשונית של המלים) מתאימות ביותר. חוץ מזה, ראה תגובתה של ברקת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פרסומת עצמית (מתבקשת): http://www.notes.co.il/aviva/536.asp | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פרסומת מתבקשת מאוד. דייקת בהחלט. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. קללות אינן החלופה היחידה לתבניות "תרבותיות". 2. סלנג שמורכב, בין השאר, מניבולי פה, יכול להיות עשיר לא פחות משלל ה"שיהיה לך יום נחמד/מצוין/טוב/מעניין/קל" הנ"ל. 3. למה חייבים להגיד משהו כשאין מה? חיוך ולחיצת יד מעבירים פחות מהמסר של "אני שמח להיות כאן איתך / אני משתתף בצערך"? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. נכון מאוד. נתתי דוגמא מסוימת מהחיים, זה הכל. 2. סלנג שמורכב מניבולי פה יכול להיות מאוד עשיר, אבל מאוד לא נעים. 3. מצדי - לא הכרחי לומר משהו כשאין מה (אם כי בהזדמנויות מסוימות - זה בכל זאת מתבקש). הבעיה מתחילה כשאדם שאין לו מה לומר מחליט שהוא חייב, בכל זאת לעשות זאת - אבל ב"מלים משלו", והוא לא די חכם/רגיש כדי להמציא מלים רלוונטיות. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |