 |
מלגה שסטודנט מקבל מתורם, היא מתנה. מלגה שסטודנט לתואר שני או שלישי מקבל מהאוניברסיטה עבור הסכמתו לשמש כ"סגל אקדמאי זוטר", "מורה נלווה", "אסיסטנט" או "מתרגל" היא משכורת ככל משכורת אחרת. אבל האוניברסיטאות החליטו להתחכם, וקראו למשכורת הזו בשם "מלגה", מסיבות מס ידועות.
בעצם הרעיון לא רע. גם אני אפתח מפעל (נניח מפעל טקסטיל), שבו אין עובדים כלל אלא רק מתמחים קבועים. כמו כל אומנות חזותית, גם את אומנות התפירה יש ללמוד במשך כל החיים. למימון הלימוד האינטנסיבי, אני אפתח רשת של אגודות ידידים בערים הגדולות, אשר יקראו "רשת ד' את ד' – מוצרי אופנה בע"מ", שחבריה (הצטרפות עם כרטיס חבר בשיתוף חברת אשראי גדולה) תורמים כסף עבור מלגות קיום לסטודנטים המתמחים. כך יקיימו את עצמם כל הסטודנטים, עד לסיום לימודיהם (גיל 60 לנשים וגיל 65 לגברים). בתמורה לתרומתם הנדיבה, התורמים יקבלו לחזקתם עבודות גמר של הסטודנטים, לפי בחירתם. בהמשך, אני שוקל לפתוח אגודות ידידים דומות ברחבי העולם.
כמוסד לימודי מפואר בישראל, תוך מספר שנים אצפה לקבל תמיכה והכרה משרד החינוך והתרבות (או לחילופין ממשרד התעשיה והמסחר). לאחר קבלת ההכרה, אפשר להפנות חלק מהכספים להטבת תנאי הסגל האקדמאי הבכיר המוסד. סגל זה יכלול רק אותי ואת בני משפחתי הקרובים, ע"מ למנוע שיתוק הפעולה האקדמאית התקינה עקב פוליטיקה פנימית, כפי שקורה במוסדות אקדמאים פחות רציניים.
כמוסד אקדמאי ללימוד אומנויות הטקסטיל, לא מתקיים ביני לבין הסטודנטים יחסי עובר ומעביד. על-כן, כאשר פעילות המוסד מצטמצמת בימי הקיץ, אינני מפטר את הסטודנטים. הם פשוט לא מקבלים את המלגה כאשר הם יוצאים לחופש. כאשר סטודנט מחליט לפרוש, הוא לא יקבל שום פיצוי כספי, כי הוא אינו עובד. כאשר סטודנט משלים תשע וחצי שנות לימודים, אשלח אותו לחופש קצר, מספיק בכדי למנוע ממנו את הקביעות.
|
 |