 |
|
 |
||
|
||||
 |
אני מבקשת להגיב על הספר "חיים עם סופרים". הדיון שהתקיים ביחס לספר עסק בעיקר באהבת הספר ואהבת הספרייה, אך מאומה לא דובר על תכנים של ספרים ועל חשיבותם של ספרים בחיינו. כוונתי שמעבר לאהבת שעת הקריאה בספר, עונג המעביר זמן איכות , יש תפקיד נוסף לספרות ותפקיד נכבד ביותר ליוצרי הספר. מה שאני מבקשת לומר בהזדמנות זו הוא כי לספרות ולסופרים תפקיד מרכזי בחיינו בתקופה זו. קראתי בעניין רב את המאמר הפותח בספרו של מבקר ספרות מר יוסף אורן "הסיפורת הישראלית בשנות האינתיפאדה" בהוצאת "יחד" ת.ד. 87 רשל"צ מיקוד 75100, במאמרו טוען יוסף אורן טענה קשה כלפי סופרינו החשובים, כי אינם מתמודדים עם אירועי האיתיפאדה, למעשה הטענה כי הם נמלטו מההתמודדות בשתי שיטות או על ידי נקיטת עמדה תבוסתנית כלפי הטרור או ע"י אסקפיזם, הטמנת הראש בחול:"אסקפיזם ודפיטיזם בסיפורת הישראלית" עמ' 11: "הלך רוח הדפיטיסטי-אסקפיסטי, שהשתלט על הספרות הישראלית בשנות האינתיפאדה, אכן מקביל בתוכנות ובמטרותיו לזה של נביא השקר בימי בית ראשון ולזה של הדרשנים אחרי הפוגרום בקישינוב בתחילת המאה העשרים. את הצורה הבולטת ביותר של הלך הרוח הזה מדגימים הרומאנים האחרונים של א.ב. יהושוע ושל שפרן הורן, שעלילותיהם מתחילות מאותה נקודת מוצא: פיגוע טרור המתרחש בירושלים בימי אינתיפאדת אל-אקצה. אף שבהמשך פיתחו שני המספרים את העלילה בכיוונים מנוגדים, מדגימות יצירותיהם אותה מגמה: התחמקות מהתמודדות רעיונית אמציה ובעלת יושרה עם הטרור הפלסטיני". מאחר מאמר זה נראה לי חשוב ביותר, בתקופה זו של חיינו, אני מבקשת להעלות את השאלה "מה תפקידו של סופר בחיינו"? האם תפקידו להתמודד עם אקטואליה? ואם הכותב, יוסף אורון, צודק - מדוע לא נכתבה כל התמודדות רצינית עם הרצח של יצחק רבין (בספרות הבלטריסטית) בעשור החולף? |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
תפקידו של הסנדלר הוא לתקן נעליים, תפקיד הרופא הוא לרפא את חוליו (או להרוג אותם, תלוי למי את מאמינה) ותפקידו של הסופר הוא לכתוב ספרים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תשובה לשוטה הכפר הגלובלי : לשיטתך גם ספר טלפונים יכול לצאת מתחת לידיו של סופר וייחשב בעיניך למימוש תקין של תפקיד הסופר בחברה. בהמלצה שכתבתי לא פרטתי את הטענות של מבקר-הספרות יוסף אורן, טענות שבעיני הן צודקות, ולכן אני מפרטת עבורך ועבור אחרים את אבחנותיו, בתקווה שתשתכנע שתפקידו של הסופר אינו רק לכתוב ספרים, אלא לכתוב ספרים שתוכנם מבטא אמת חדשה, נועזת ובלתי-שגרתית. קרא את התמצית ואולי תשתכנע : בספר הביקורת החדש שלו, "הסיפורת הישראלית בשנות האינתיפאדה", חושף יוסף אורן שני כישלונות בולטים של הספרות הישראלית בעשור האחרון. הכישלון הראשון הוא כישלון ההתמודדות עם האינתיפאדה, מלחמת הטרור שהפלסטינים פתחו בה נגד מדינת-ישראל. במקום שהסופר הישראלי יתקוף את מניעיה האמיתיים של מלחמת הטרור הזו, הסירוב להשלים עם קיומה של מדינת יהודים במזרח-התיכון, גם אם מדובר במדינונת בגודלה של מדינת-ישראל עד שנת 1967, הוא התחמק מכך ונמלט אל המוצא האסקפיסטי. לאסקפיזם של הסופר הישראלי היו שתי צורות. הראשונה, אסקפיזם רעיוני. סופרים שאימצו צורה זו ביטאו הזדהות עם הסבל של הפלסטינים בשנות האינתיפאדה, הזדהות שמשמעותה היא הבנה לתוקפנות הטרוריסטית של הפלסטינים ומתן הכשר לשקר שהפלסטינים מפיצים בתעמולתם ברחבי העולם, לפיה יזמה ישראל את מלחמת ששת-הימים כמלחמת כיבוש. בצורת האסקפיזם הזו קיימת אמנם התייחסות לאינתיפאדה, אך היא התייחסות דפיטיסטית המכרסמת בהרגשת הצדק שלנו להתגונן מול מלחמת הטרור של הפלסטינים נגדנו. הצורה השנייה של האסקפיזם היתה צורת האסקפיזם האמוציונאלי. האסקפיזם הזה התבטא בהימנעות סופרים ביצירותיהם מכל איזכור של האינתיפאדה, והסבת העלילות לנושאים הממלטים את הדעת מההתרחשויות הכואבות של הממשות. חלקן של הסופרות בצורת האסקפיזם הזו היתה מכרעת והן אלה שהעמיסו על מדפי הספרות שלנו את סיפורת הסדינים העברית. הכישלון השני של הספרות הישראלית בעשור האחרון התבטא באופן שבו איזכרו הסופרים ביצירותיהם את רצח יצחק רבין ז"ל. בהרבה ספרים מוזכר האירוע, אך בלי להתמודד עם משמעותו המוסרית והלאומית. יצחק רבין היה ראוי שהירצחו יובלט באופן מכובד יותר מכפי שהאירוע הוזכר ברוב הטקסטים, כציון זמן בלבד. איה |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש לי מספיק צרות עם י. אורן אחד, אני ממש לא צריך תוספת. בעיני זה בסדר לדבר על "כשלון הספרות" אבל לא על "תפקיד הסופר". מי הוא ומה הוא י. אורן שהוא מחלק תפקידים לאנשים? איזה חוב, בדיוק, יש לסופר כלפיו או כלפי החברה, ובמה שונה הסופר מהסנדלר לעניין זה? עצם הביטוי "מימוש תקין של תפקיד הסופר בחברה" מעורר בי צמרמורת קלה (דוקא תופעה ברוכה בימים אלה), כי עולה ממנו ריח של תפיסת עולם מרכסיסטית מאוסה. מחר מישהו יטען שגם על המגיבים באייל מוטלת איזו שליחות לאומית נעלה, וכל הודעה שלי תצטרך לעמוד בבחינות הסמכה של הועדה לענייני תגובות ומספוא. לא, תודה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תמהתני אם המחבר הנכבד מר אורן סבור שעמדתם של דוברי ממשלת ישראל ושליחיה מבטאת ''אמת חדשה, נועזת ובלתי-שגרתית''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הבנתי. ''תפקיד הסופר הוא להפיץ את עמדותיו הפוליטיות של אחד יוסף אורן בכל דרך אפשרית''. אחלה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האמת, חשוב לדעת דברים כאלה, אם אתה מתכנן לפצוח בשלב זה בקריירה ספרותית... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה לא רק יוסף אורן. בפרוץ האינתיפאדה אמר הנשיא משה קצב שעל סופרי ישראל לבטא בכתביהם את המאבק הלאומי שנכפה עלינו. במילים אחרות, נדרשת כאן כתיבה מגויסת, ממש כמו בשנות ה50. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אהובי, יקירי, הפשטנות הזאת עוד תביאנו אל עברי פי פחת (שלא לומר - אל עברי פי תחת, שהרי זהו אתר מכובד). בשיטה הזאת, תיכף תגיד גם: תפקידם של מנהיגים הוא להנהיג, תפקידם של רבנים הוא לרבנן, תפקידם של זמרים הוא להנעים זמירות ולסלסל סלסולים ותפקידו של הדי.ג'יי ביומולדת של הילד של השכנים הוא לדאוג שגם החשמנית תיהנה, ולא רק הילד והחברים שלו והחברים של החברים שלו (השכנים עצמם, אלה האחראים על הבאתו של הילד לעולם ועל הבאת הדי.ג'יי אל הילד - ברחו מן הבית מבעוד מועד. לחשמנית, שלא כמוהם, לא היה כל כך לאן לברוח, לא מן ההנאה המופלגת שלה עצמה ועוד יותר מזה, רחחחחחחמנא ליצלאאאאאן - לא מן הזעם החובק עולם וקורע שחקים של החשמן על כך שגם הוא נאלץ ליהנות). - ואז אנה אנו באים ומה יהא עלינו? ובהתייחס אל דבריה של איה (ורק משום שאינני יכולה לנקד: לא להתבלבל עם איה מדיון 2375): מה תפקידו של שוטה? ובכן, מאחר ופה ושם מסתמן הרושם שהשוטה סובל (או נהנה) לפרקים מאבטלה סמויה (ו/או גלויה), הנני והצעתי לו תפקיד חדש: עליו להבחין בקיומו ובכשרונותיו של סופר המצוי בסביבתו, גם אם הלז עדיין אינו נקרא באופן רשמי - "סופר". הנה למשל, יש לנו כאן, ממש באתרנו זה, סופר מוכשר ורגיש שאכן התמודד במשך תקופה מסויימת בצורה רצינית ומעוררת כבוד עם נושא רצח רבין, וכן גם עם תיאוריות הקונספירציה המכוערות הטוענות כי רוצחו של רבין הוא הבחור המצויין יגאל עמיר. למרבה הצער, כמה מן המשתתפים באתר לא אהבו את התמודדותו ורצינותו של הסופר הנ"ל (חלק מהמשתתפים האלה היו אני, אבל באמת נעזוב את הקטנות הללו), התעצבנו עליו והפריעו לו בכל דרך אפשרית במילוי תפקידו ההיסטורי, עד כי חדל למלאו ועבר לנושאים אחרים. תפקידך המוצע: להבחין בכשרונותיו של סופר מוצנע שכזה, לראות את אור הנגוהות העולה מיצירותיו ולשמור ולהגן על זכותו לחופש דיבור מלא. כך יעלה גם ממך עצמך אור נגוהות, ותהי לבעל זכות חשובה בבניין הארץ ובחיזוקה, אמן כן יהי רצון. לבקשתה של המשתתפת (החדשה?) איה, אהיה מוכנה להביא מבחר מהתייחסויותיו הרציניות של הסופר הנ"ל לנושא זה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חשבתי שהתפקיד היחיד שלי הוא להיות מושא ערגונותייך. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כן, בהחלט, והנה לפנינו ערגונת ערגונתית נוספת שלי, זה מקרוב נולדה: שמושא ערגונותיי (אתה בטוח שזה מה שרצית לכתוב?) יהיה מגלה סופרים חי וקיים, עוזר דלים ומושיעם, כבודם ומרים ראשם ומביא גאולה לעולם. הרי זוהי ערגה עורגת, סורגת, הורגת, מתברגת, ערגתית וערגונתית - שווה וכדאית! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם תסתפקי ב''מביא גועל לעולם'' יהיה לי הרבה יותר קל לשאת בנטל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דווקא מתאים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מבין שאת מדברת בציניות, אבל מי זה הסופר אן ה"סופר" הזה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נעזוב את זה. האיש, ה''סופר'' (כן, ציניות) כבר איננו פעיל כאן. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |