 |
|
 |
||
|
||||
 |
השיר הראשון, בעיניי, הולך בכל הדרכים ששירה אינה הולכת בהן. נאמר על שירה למשל, שהיא שירת ה"אני" ולכן צורתה הטבעית היא גוף ראשון. אני לא יודע עד כמה הגוף הדקדוקי מחייב, אבל בשיר הראשון אין "אני" כלל, אלא שני גוף שלישי. אין גם כל ציטוט או פתחון פה ישיר לדמויות, וישנה חדירה גסה, בוטה, סיכומית לתודעת שתיים מהדמויות. התוצאה היא אפקט של ריחוק מן התמונה המשורטטת ולא כזה של קרבה, בטח לא רגשית אבל גם לא גאוגרפית. שלושה ימים משורטטים בכמה שורות, הקצב מהיר, סיכומי. תהליכים שונים ומנוגדים ניתנים בהרף שורה, המטפורות ניתנות בקצב חטוף, תהליכי נפש נמסרים ונמחקים במהירות. כל אלה מתאימים לפרוזה או אולי לאפוס. הרי שירה היא זו המתעכבת, המתארת הרף עין בשורות רבות, הפונה אל הרגש ואל האסתטי תחת אל "מרכז המידע" של הקורא שצריך לעבד ולארגן כדי להמשיך הלאה. הרי את תהליכי הצבע או את תפיסת הדמויות את הדרך ניתן היה להראות באריכות תחת לסכם ברגע. מה בוער? למה להסות את הקול הדקיק והעדין? הרי עבורו נוצרה השירה, ואת הקול של השיר הזה ניתן היה להשמיע היטב בעוד כמה בתים. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
תגובתך מבהירה לי,על דרך הניגוד, את היופי הפיוטי הקיים בדרכים שעדין לא הלכו בהן. האם לא נותר לנו מה לחדש? האם לא נוכל להבין את הדברים בצורה מהותית ומתומצתת כפי שהצליחה המשוררת להביא את סיפור שלושת הימים בשיר אחד? ע"פ דבריך, אולי נחליף את השירה במאמרים, כדי לתת להם את הפרוש הרחב והברור דרכו נצליח להבין את המאורע הגדול הזה, אך מבלי להצליח להרגיש אותו או לחוות אותו בדרך הפיוט.דוקא השיר "אב אם בן" כן הצליח להפיח בתוכי את חוית העקדה בדרכו המיוחדת והיפה, ולהאיר את סיפור העקדה באור חדש ואחר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דומה תומר כי החדשנות לשמה מעוורת את עיניך, ואלה המתרשמים מחדשנות לשמה, בשיר או בציור כאחד, עיוורים הם. החידוש לשמו אין הוא "יפה" אלא אם כן הוא יוצר את היופי, ואת היופי ניתן ליצור גם באמצעות המוכר. כיצד ניתן להרגיש את המאורע הגדול הזה בשיר כה חטוף? ולמה לתמצת בכלל? השיר הראשון נראה כ"המיטב" של שיר ארוך יותר ובכך חוטא גם לעצמו וגם לסיפור שהוא מתאר. הרי זיקוק הרגע, זו מהותה הטהורה של השירה, ולא ריצת מרתון של מטפורות המאפילות זו על זו, מחביאות זו את זו. בשיר קצר כל כך, דמויות שונות, תודעות שונות, גודש מטפורי, אירועים רבים כל כך נדחסים למעט כל כך. אין דבר שממנו אני סולד יותר מאונס תודעות. החדירה הבוטה הזו לתודעת הדמות, בלי להצדיק, מבלי ליצור את האווירה המתאימה, מבלי לדובב בעדינות אנושית. פשוט לסכם, לחשוף, להפשיט. עירום רב כל כך בשיר קצר כל כך. בדיוק פה היה על העורך להתערב ולומר - עוד שני בתים לפחות. הדבר נכון במיוחד כאשר מדובר בכתיבה על טקסט מקראי הנוטה בעצמו לקמצנות יתרה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל השיר הזה כל כולו מתכתב עם הסיפור המקראי, שמתאר בקיצור נמרץ את דרך שלושת הימים: וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר, וַיַּחֲבֹשׁ אֶת-חֲמֹרוֹ, וַיִּקַּח אֶת-שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ, וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ; וַיְבַקַּע, עֲצֵי עֹלָה, וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ, אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-אָמַר-לוֹ הָאֱלֹהִים. ד בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת-עֵינָיו וַיַּרְא אֶת-הַמָּקוֹם--מֵרָחֹק. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |