 |
|
 |
||
|
||||
 |
לבושתי, לא שמעתי על פסק הדין הנ"ל, והידע שלי עליו הוא רק ע"ס קריאת דבריכם למעלה. מקריאת הדברים אני מבין שהעתירה נדחתה בדעת רוב . התוצאה הזאת מדהימה. הרי השמות קסטנר וחנה סנש אינם שמות דמיוניים, הם שמות של דמויות מההיסטוריה הקרובה. יוצא מפסק הדין שמותר בשם חופש הביטוי והאמנות להדביק לאנשים ידועים, שבני משפחתם עדיין בינינו וזכרם שמור בלבנו כל מיני כתמים מכוערים שקריים. גם אילו הדביק המחזאי המהולל לחנה סנש מעשים כעיסוק בזנות וכדומה , לא היה אפשר לייחס לדברים לשון הרע ודיבה, משום הם חלק מ"יצירת אומנות". כל אדם עם מעט הגיון ורצון טוב לא היה פוסק כך. זכורים לי דבריו של עורך הדין פלדמן בתוכנית טלוויזיה מלפני כמה שנים:"בלילה שלפני פרסום פסק דין של בית המשפט העליון שבו אני מעורב איני עוצם עין: אין לי שום מושג מה יהיה פסק הדין." הדברים האלה מאד מעניינים, משום שהם מדגישים את היותם של "מדעי המשפט" מאד לא מדעיים. אבל פסק דין זה ואחרים (כמו בעניין הגולן, או בעניין פרס נובל לשניצר) מצביעים על מגמה הרבה יותר חמורה. צר לי שאני מעלה דברים כאלה על הכתב, אך בדיוק כך אני חושב. אני חושב שהפסיקה לטובת המחזאי באה בגלל היותו שייך לחבורת "השמאל הנאור", שאליה שייכים גם רוב שופטי בית המשפט העליון. כך גם "נטילת" פרס נובל משניצר באה מטעמים דומים. אני חש שעמוס עוז או שולמית אלוני לא היו זוכים לטיפול דומה לזה שזכה לו שניצר בבית המשפט העליון גם אם היו מתבטאים בצורה דומה. הפתרון צריך לבוא ע"י שינוי אופן בחירת השופטים לבית המשפט העליון כך שייצגו את הצבור בצורה יותר הומוגנית. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני מניח שלשיטתך, באותה מידה היה צריך לאסור על הפצת סרטים כמו "שייקספיר מאוהב" או "אהבה אטומית" (המציג דמות שונה במקצת של אלברט אינשטיין). זכרם הטוב עדיין עמנו, ואני בטוח שקרוביו של אלברט אינשטיין עוד חיים. ואני לא מזכיר בכלל את "האזרח קיין", שיצא במהלך חייו של רודולף הרסט. אני מניח שאתה תומך לחלוטין בחרם התיקשורתי של הרסט על אורסון וולס? אין ספק שנראה משהו 'לא בסדר' במעשיו של המחזאי. אבל זה שזה לא נראה בסדר לא אומר שצריך לחתוך את זה בעריכה בצו בית משפט. יש דרכים אחרות למחות על חומר משודר פרט לצינזורו מראש. מספיק לעורר הד ציבורי כדי להביא את הנושא לדיון. אם התרגיל המומחז היה גרוע מספיק, ההד הציבורי כבר היה מספיק כדי לפגוע במוניטין של המחזאי ובכוח מילותיו. יתרה מזאת, המודעות הציבורית היתה מנטרלת כל השפעה אפשרית (שגם היא בספק) לכבודה של חנה סנש (שמונח עד היום במקומו בלי שיצטרך צנזור בית משפט כדי לקיים אותו). אני גם לא מבין למה אתה חותר בסיפור על עורך הדין שלא ידע מראש מה יהיה פסק הדין. האם אתה מעדיף מצב שבו פסק דין של בית משפט יהיה ידוע מראש, כמו במיטב הארצות הטוטליטאריות? ובוודאי ש"מדעי המשפט" אינם מדויקים! אבל, מה לעשות - הנושא גולגל לפתחו של בית המשפט, והוא חייב לתת פסיקה *כלשהי*! קשה לי להבין למה ציפית, שבית המשפט יחליט ש"אין אפשרות להכריע בעניין זה בצורה מדעית - לפיכך הוחלט שהסצינה *תחתך*" ? - עידו נ.ב. על אף כל מעלותיו, מאיר שניצר מעולם לא היה מועמד לפרס נובל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
1. "שיקספיר מאוהב"- לא הייתה כאן שום פגיעה בזכרו של שייקספיר, ואיש לא נפגע. הוצגה עלילה דמיונית שלא תאמה את מהלך חייו של המחזאי. מי שידע על שייקספיר ידע שבמדובר בקשקוש ומי שלא ידע, ממילא לא נפגע. הסרט, גם אם לדעתי, היה רע לא פגע באיש. אי אפשר להשוות זאת עם פגיעה נבזית ומכוונת בזכרה של חנה סנש כפי שהיה במחזה המדובר, שהיא חלק ממגמה עקבית של פגיעה בגיבורים שהפכו למיתוס בהיסטוריה היהודית והציונית, כדי לנפץ את המיתוס. כאן הדבר נעשה בעזרת שקר גס והטעיה. אני בטוח שרוב הצופים גם שמעו על חנה סנש וגם היו יכולים לחשוב שמדובר בגילוי אמיתי. 2. לא ראיתי (או קראתי) את "אהבה אטומית" אבל אם מתואר שם איינשטיין כפדופיל ,למשל, והוא מוזכר בשמו האמיתי בודאי מדובר בפגיעה, והיה מקום לתביעה מצד בני משפחתו ואחרים שנפגעו. 3. עד כמה שידוע לי ב "האזרח קיין" לא מופיע שמו של האדם האמיתי אלא מוצגת דמות בעלת שם אחר, כשהקורא צריך להבין מי המודל. בטכניקה כזאת שינוי, הוספה או הגזמה אינם כה חמורים. זה מקרה גבולי, אבל אפשר להבין גם את המחרימים. 4. לעניין אמירתו של עורך הדין פלדמן. כאן סילפת במעט את דבריי. לא דובר על דיון משפטי מסויים, ולילה מסויים, אלא על כל הלילות שלפני כל הדיונים שבהם עמדו להינתן פסקי דין שבהם ייצג את אחד הצדדים. ללא ספק יש כאן בעיה. אם בעל מקצוע בעל ניסיון רב אינו יכול לנחש לעולם מה תהיה פסיקתו של בית המשפט העליון, נשאלת השאלה בשביל מה צריך להושיב שם אנשים כל כך חכמים שמקבלים משכורות כל כך גבוהות. אפשר להושיב שם כל אחד. גם צוות נחות יותר יפסוק או כך או כך, ואיש לא ידע לקבוע אם הפסיקה נכונה או לא. אבל כל הקטע הזה הוא סתם קוריוז. איני אומר שיש לי פתרון. 5. לא קישרת נכון בין העניין הקודם שהבאתי כקוריוז, ובין העניין שלנו. כאן, לדעתי, המקרה היה פשוט, והפסיקה הייתה צריכה להיות הפוכה. זה מקרה אחד מתוך כמה שנתתי להם את השם: "חמור יותר". 6. מאיר שניצר אינו השניצר היחיד. היה גם שמואל שניצר שנפטר לפני זמן מה. אני מתפלא שאינך מכיר את הסיפור ובשעה זו אני עייף מלעדכן אותך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אני לא מכיר את הסיפור, אז כשתהיה ערני יותר, אני אשמח אם תאיר אתהוויתנו החשוכה. אם כי יש לי הרגשה שהתכוונת לפרס ישראל. בכל מקרה - לבג''ץ אין סמכות על החבר'ה שמחלקים את פרס הנובל... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמובן שהתכוונתי כל הזמן לפרס ישראל כשכתבתי פרס נובל ורק עם קריאת דבריך שמתי לב לטעות. מצטער. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"הוויתנו החשוכה" ? מי זה "אנחנו" ? והאם אני רמזתי בדבריי על משהו כזה ? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אנחנו זה כל מי שלא מכיר את הסיפור. מכיוון שטענת שאתה מתפלא על כי עידו לא מכיר את הסיפור, הנחתי שמדובר בבורות איומה, ומכאן השימוש בביטוי ''הוויתנו החשוכה''. אנא פרט והסבר בנוגע לאדון שניצר. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מדובר בסיפור מהעבר הלא כל כך רחוק (כמדומני, כשנתיים) שהתפרסם בתקשורת, ובאמת מפליא אותי קצת שאנשים שמתעניינים באקטואליה לא שמעו עליו. בכל מקרה, לפי פרט זה לבדו איני מתכוון לקבוע את מידת החושך של הווייתם. העיתונאי, שהיה בזמנו אחד החשובים שבעיתונאי ועורכי "מעריב", וגם היה אחד האחרונים מהעיתונאים הימניים שנותרו לפליטה בעיתונות הכתובה העיקרית, היה מועמד לפרס ישראל. כיון שכל הסיפור הזה הובא בדבריי הקודמים רק כפרט אחד מכמה, ואינו קשור ישירות לפסיקה בעניין המחזה על קסטנר וסנש, אקצר מאד. ובכן לאחר שפורסם שהאיש מועמד לפרס, מצאו מי שמצאו מאמר אחד מפרי עטו מתוך אלפי מאמרים שכתב בחייו, ושעל כתיבתם עמד לקבל את הפרס. המאמר עסק בעליית לא יהודים (פלשמורה) מאתיופיה. המאמר ביקר את העלאתם, והצביע על הסכנה שבכך. המוצאים ראו במאמר דברים גזעניים, ועתרו לבג"ץ בדרישה לבטל את הענקת הפרס. בג"ץ החליט להתערב בעניין לא לו (לדעתי), ולהורות לועדה שהמליצה על מתן הפרס לשקול שנית. הועדה נבהלה וביטלה את הענקת הפרס. כל הסיפור הזה לווה בהמולה תקשורתית חד צדדית ולעיתים מסלפת. אני זוכר ראיון עם שמואל שניצר ברדיו בשידור חי, בעקבות פסיקת הבג"ץ שעיקרו היה הדגשת העניין שהמאמר כוון כנגד עליית בני הפלשמורה (שהם נוצרים שמספרם רב בהרבה על מספר היהודים שם), ולא כנגד יהודי אתיופיה כפי שהשתמע מהרעש וההמולה. אבל בכל מהדורות החדשות ששודרו לאחר הראיון (בערך חמש או שש פעמים) נמסר רק על פרט שולי בו: שהמרואיין אמר שהוא לא וויתר על הפרס, אלא שהפרס נלקח ממנו, דברים שאכן נאמרו אך לא היו מרכז הראיון והחלק החשוב בו. זה פחות או יותר הסיפור. מאחר שאין לי כאן גישה לכתוב מאמרים פותחים, אני רוצה לנצל את ההזדמנות כדי להעלות עניין אחר שנזכרתי בו עקב ההחלפה השגויה שעשיתי בין פרס ישראל ופרס נובל. פרס נובל אכן השתכן לאחרונה בראשי בגלל סיבה שאפרטה להלן, ואפשר שזו הסיבה שהביאה לטעות. אני מתכוון לפרס נובל לשלום שאותו קיבלו ראשי ממשלות שלנו בעבר בגין, פרס ורבין, ושאותו יקבל ללא ספק ברק, אם יצליח לדחוף לסורים את הגולן. מדובר בסכום בן כמה מאות אלפי דולרים שיורד בשקט ודממה לכיסם הפרטי של מקבליו, כשהוא פטור ממס. הכסף הזה מתקבל, ללא ספק, בגלל מעשה שעושה ראש הממשלה בתוקף תפקידו כראש ממשלה, שנותני הפרס, שטובת מדינת ישראל דווקא אינה בראש מעינם, מצפים ממנו לעשות. לנוכח חקירות נתניהו וויצמן בעניין קבלת מתנות פסולה ומשחיתה, בולט העניין הזה מאד. איני טוען שאני יודע שמניעיו של ברק בנהלו את המו"מ עם הסורים הם כספי הפרס הזה, אבל הדבר יכול להשפיע, אולי אפילו בתת מודע. לכן אני מציע חקיקה שתחייב איש ציבור להעביר את כספי הפרס למדינה, אם יקבלם בגין מעשה שעשה בתוקף תפקידו |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שמואל שניצר כתב כמה מאמרים שנויים במחלוקת. המאמר על האתיופים (שכונה, כמדומני, "ייבוא של מוות") היה רק אחד מהם. האם זה היה קשור לעובדה שהוא היה יהודי אורתודוקסי, ולעובדה שמעמדם של יהודי אתיופיה בעייתי בעיני הממסד האורתודוקסי? שאלה מעניינת. במאמר אחר, הוא הציע להגביל - בחוק! - את הילודה המותרת לערביי ישראל. תאר לעצמך מה היה קורה, אם מדינה אחרת - נאמר, אוסטריה - הייתה מעניקה את הפרס החשוב ביותר שלה לאדם שהמליץ להגביל את הילודה היהודית. שניצר היה ראוי לפרס גאולה כהן, אבל לא לפרס ישראל. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
על הקשר בין יהודי אתיופיה והאורתודוקסיה. ההפך הוא הנכון. אילו הייתה איזו קבוצה ששרויה בעוני ובמצוקה באחת ממדינות העולם השלישי מנסה לשפר את מצבה העלוב ע''י הכרזה חד צדדית שהם יהודים ורצון לעלות ארצה לפי חוק השבות לא היינו מקבלים אותם, ואפילו שולמית אלוני הייתה מתנגדת. הרי מדינת ישראל אינה יכולה להיות מקלט לכל קבוצה בעולם ששרויה במצוקה. אפילו ארצות הברית הגדולה מקפידה הקפד היטב בנושא ההגירה אליה. כדאי להוסיף עוד בעניין זה שצבן חבר מפלגתה בהיותו שר הקליטה היה מראשי הנלחמים בהרחבת חוג המוגדרים כרשאים לעלות מאתיופיה. את העובדה שאנו מקבלים את יהודי אתיופיה, (שהם ללא ספק בני גזע אחר למרות האגדות על היותם בני עשרת השבטים) כיהודים צריך לרשום דווקא לזכות האורתודוקסיה (ולי כאיש חילוני ושאינו מאמין, אין שום בעייה עם זה כי צריך להיות איזה שהוא מנגנון הגדרה) הייתה לפני כמה מאות איזו פסיקה של רב שהם יהודים , וזה מקור האפשרות לקלטם אצלנו כיהודים. לולא פסיקה זו איש לא היה חושב עליהם כיהודים. ולעניין מאמריו של שמואל שניצר. ככל הזכור לי, ותקן אותי אם אני טועה, כשהייתה המהומה הגדולה בעניין קבלת פרס ישראל איש לא הזכיר מאמרים אחרים שלו, אלא דובר במאמר היחיד הזה, וזה גם מה שהובא לבג''ץ. אני לא שמעתי שפרסם דברים ובהם דרישה להגבלת הילודה אצל ערבים. אם זה נכון אני כמובן מתנגד לכך נחרצות, אבל מצד שני אני מפקפק מאד באמיתות הדברים והייתי שמח מאד אילו הייתה מפנה אותי למאמר הזה כדי שאקרא את כולו ואתרשם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מי אמר שאין לך גישה? כל אדם יכול לשלוח מאמרים לכתובת העורך (chiefed@haayal.co.il), ואם הם עומדים בסטנדרטים המתאימים, הם יתפרסמו. אדרבה - אנחנו נשמח לקבל מאמרים מכל קורא שמעוניין לעשות כן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה אנצל זכות זו בעתיד |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ניצלתי את הזכות, ושלחתי מאמר ובו התייחסתות להקלת עונשו של רוצח המחבל הכפות שקולניק. בזכות לראות את המאמר מתפרסם לא זכיתי. איש איש וזכויותיו, או ''לא עמד בקריטריונים'', לפי הגדרה של אחרים..... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
באמת שאין צורך בטונים הללו. התנצלות תהיה נחמדה, אני חושב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כיון שהמאמר ששלחתי התפרסם, אני חוזר בי מהודעתי האחרונה ומתנצל. יש בי סף רגישות גבוה בעניינים אלה, בגלל היסטוריה עתיקה לא כל כך מוצלחת של נסיונות נפל לפרסם מכתבים במדורי קוראים בעתונות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
צדקת באשר לבעייתיות בנטילת הכסף הכרוך בפרס נובל לשלום. לכן, מקובל שהמקבלים אותו תורמים אותו לגופים כלשהם. למיטב ידיעתי, כל מקבלי פרס נובל לשלום מישראל (שלושה, כן ירבו) עשו כך - פרס, למשל, הקים בעזרתו את "מכון פרס לשלום" או איך שקוראים לזה. עדיין יטענו רבים שהשאיפה לתהילה, ולהרשמה אצל שר ההיסטוריה, היא מניע פסול אצל פוליטיקאינו בהתלהבותם הנודעת למסור שטחים. קשה להפריך זאת, אבל אנסה: אם הם לא בטוחים שהעניין מועיל לבטחון ישראל, הרי שהם מסתכנים בכך שהם יירשמו *ברשימה השחורה* של ההסיטוריה, למשל, "אהוד ברק, ראש הממשלה שנחשב למבשר קיצה של מדינת היהודים". יכולות לעמוד לנגד עיניהם דוגמאות כמו צ'מברליין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לפני המון שנים היה שיר חמוד של רביעיית מועדון התיאטרון ובו בין השאר המילים: אדון ליאון הצליח במפעל הפייס אך את שלושים האלף הוא לא שם בכיס קודם נתן לבית כנסת אלפיים רק את השאר אל הבנק הוא הכניס הכניס ? לבנק .... תרמו ? את הכל ? הציבור יודע לאילו גופים ? למה להשאיר למקבלי הפרס את ההתלבטות הזאת. הקמת המוסד לשלום של פרס אינה בדיוק תרומה. מדובר ביצירת גוף שייתן תעסוקה ועניין, לפוליטיקאי שעבר כבר את שיא הקרירה שלו. כזכור גם גורבצ'וב הקים לעצמו מוסד מתאים לאחר פרישתו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"איש לא ידע לקבוע אם הפסיקה נכונה או לא"? הרי זהו בדיוק תפקידם של השופטים, אתה מציע שיהיה אי שם למעלה מישהו שיוכל לתת קביעה או הכרעה אוביקטיבית בכל נושא? אם כן, אני מתנדב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
במדעים המדויקים, למשל (אני מהנדס במקצועי), אין מישהו למעלה שקובע אם הדברים נכונים או לא, ובכל זאת ברור שם מה נכון ומה לא נכון, ולא יכול להיות ויכוח על כך. במשפטים איני מצפה שהדברים יהיו עד כדי כך חד משמעיים. אבל כן הייתי מצפה שאיש מקצוע טוב ובעל ותק, יוכל לקלוע ולנחש תוצאה של למשל שמונים אחוזים מהמקרים. במקרים המפורסמים שמובאים לבג"ץ זה לא כך. ישנן דוגמאות ממש אבסורידיות. במשפט הביציות למשל פסק הרכב אחד פה אחד לטובת הגבר, ואחר כך פסק הרכב מורחב פה אחד לטובת האישה. (שני ההרכבים של בית המשפט העליון) בעניין כביש בר אילן קבעו שמונה שופטים שהיו במקרה חילונים נגד התושבים הדתיים ושופט תשיעי שבמקרה היה דתי בעד. בעניין פעולת רבין בעד החזרת הגולן למרות הבטחה הפוכה מפורשת לפני הבחירות קבע הבג"ץ שאינו יכול להתערב. האם אתה בטוח במאה אחוזים שהחלטתו אינה קשורה בהשקפות הפולטיות של השופטים בעניין הזה ? אצלי יש ספק .... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הוא התכוון לשמואל שניצר ז"ל. לא למאיר שניצר יבדל"א שעדיין לא זכה אפילו למועמדות לפרס ישראל (אם כי עתידו עדיין לפניו). התרבות האנושית, ואפילו התרבות הישראלית התחילה מעט לפני 1960 (אם כי ברור לי שקשה להאמין בכך). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן, הכותרת שנתת מתאימה ביותר למה שכתבת. כמובן שפרס נובל ופרס ישראל אינם דומים (למרות שפרס וולף הישראלי נחשב לפרס יוקרתי בערך באותה המידה של פרס נובל). - אסף |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
פרס נ ו ב ל? לשניצר?!?!?! בהההה. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |