 |
|
 |
||
|
||||
 |
שלום, כמה הערות בנוגע למאמר: 1. הדוגמה של הבורסה לא נראית לי במקומה. לא שמשחק השמועות לא משחק תפקיד רציני בקביעת הביקוש למניות, אולם יש הבדל עקרוני - הממים הבורסאיים לא נועדו לשרוד לטווח הארוך, בניגוד לממים האחרים שתיאר הכותב. אפשר, אם רוצים, לקרוא ל"אמונה" במניה כמם, אולם מוחינו לא ישא אף מם כזה איתו "לנצח". 2. יש לציין שתיאורית הממים באה לאחר תיאוריות אפיסטמולוגיות אחרות, שנהגו להגדיר את ה"ידע של אדם" כפיסות אינפורמציה ששרדו במוחו (אחרי תהליך ברירה אבולוציוני) *משום שעזרו לו להתמודד טוב יותר עם סביבתו*. לפי תיאוריות אלו, הידע הוא תהליך מיבני, שבו כל אדם צובר את פיסות הידע המועילות לו. זה אינו מתיישב עם תיאורית הממים, שלפיה גם רעיון שגוי, מטעה ואף כזה שגורם *נזק* למחזיק בו בבואו להתמודד עם הסביבה, יכול לשרוד כל עוד נשאו מפיץ אותו הלאה לפני שהוא מת. תורת הממים היא מהפכנית משום שעל-פיה ה"ידע", שהיה קודם נחלתו האישית של כל אדם ומת ביחד איתו, הפך לישות עצמאית לחלוטין שמשתמשת באדם כנשא. על פי הממטיקה, הידע לא נבנה על ידי החברה, אלא בונה אותה, משום שמה שמאפיין כל קבוצה חברתית הוא שחבריה חולקים את אותו המם. זאת ועוד ב- http://pespmc1.vub.ac.be/EPISTEMI.html. 3. מניין לכותב המאמר שהפרסום אינו אפקטיבי? שיצא וילמד מנתוני המכירות של מוצרים לפני ואחרי קמפיין פרסומי. זה עובד. אם פרסומת כלשהי נראית לך "לא אפקטיבית", כנראה שאתה לא מייצג את קהל היעד העיקרי של המוצר. (אבחנה זו אף צויינה בפסקה הלפני-האחרונה במאמר). 4. קצת לגבי הקשר בין הממפלקס (מנגנון ההגנה של האדם מפני ממים מזיקים) והגדרת החוכמה: מדוע יש צורך בכלל בממפלקס? כאשר מוחינו "מותקף" על-ידי מם כלשהו, עליו להחליט אם הוא מקבל את המם או לא. לפני שהמוח מאמץ מם חדש, עליו לוודא שהמם קוהרנטי (עקבי) עם הממים האחרים שכבר נמצאים שם קודם. במידה וכן, יש סיכוי גבוה שנאמץ את המם החדש. במידה ולא - אנחנו בבעייה - המוח נמצא בעימות עם מם שאינו תואם את תפיסת העולם שלו. כעת, אם ברצונו של המוח לקלוט את המם החדש, יהיה עליו לפנות לאלתר ממים שכבר התנחלו אצלו, ואולי אף לבנות חדשים. על מנת לבצע את ההחלטה המוח צריך להתחיל לחשב: מהי הכמות המינימלית של ממים שאני צריך לזרוק על מנת להכניס את המם החדש פנימה? ואילו ממים אלה (כמה טוב הם "מתיישבים")? המוח נותן לכל מם ערך שמהווה מדד לאמינותו של המם (כושר שרידותו, אם תרצו), והמחיר של הכנסת מם חדש הוא סכום ערכי הממים הקיימים שנצטרך לזרוק. את המחיר הזה יש להשוות, ל"רווח" שיתקבל מקליטת המם החדש פלוס ערכם של הממים ה*אחרים* שאצטרך לאמץ כתחליפים לממים שאזרוק. כמובן שיש לוודא שתחליפים אלה, אם הם קיימים, *כן* מתיישבים עם המם החדש. אם בסוף כל הסיפור אנחנו יוצאים עם רווח - אז יאללה, להכניס. כפי שניתן לראות, החישוב הזה, שמהווה תיאור מופשט לדרך שבה המוח מתמודד עם מם שאינו עולה בקנה אחד עם מערכת אמונותיו, הוא תהליך לא פשוט, ולוקח זמן. אחד הממים החזקים ביותר שקיימים (כמעט?) אצל כל אדם הוא הידיעה (שהתגבשה אצלו עוד מהטעימה הראשונה מעץ הדעת), שזמנו קצוב. משום כך לא יעלה על הדעת שהתהליך שתואר בשתי בפסקאות האחרונות יתרחש שוב ושוב בכל פעם שניתקל במם אקראי, משום ש*אין לנו זמן לזה*. לכן מוחינו משתמש במנגנונים אחרים שמסננים עבורו את רוב הממים בהם הוא נתקל, על מנת שתהליך העימות היקר יתבצע רק עם ממים הראויים לכך. למנגנונים אלו קרא כותב המאמר "ממפלקס". אחד מהמנגנונים הללו מסנן את הממים בהתאם למקורם: הסבירות שאקלוט למוחי ידיעה כלשהי, תהיה שונה אם קראתי אותה (לראשונה) ב"הארץ" או במגזין האינטרנט "דבקה". באותו האופן, אם מקורו של המם החדש הוא מאדם אחר, הרי שלשאלה "מיהו?" תהיה משמעות רבה כשמוחינו ידרש להחליט אם להתעמת עם המם החדש או כלל לא לבחון אותו לעומקו. על סמך נתונים אלו הרשו לי להציג את הגדרתי לתכונה "חוכמה": "חכם" הוא אדם שאם מוחי מותקף ממם שהגיע ממנו - הוא יבחר להתעמת איתו. שימו לב שהגדרה זו של "חוכמה" היא סובייקטיבית, ואף תלוייה בזמן. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
2. נראה לי שהתהליך הוא דו-כיווני - החברה (או האליטה שלה) יוצרת ממים כדי לשלוט באנשים החברים בה, או כדי לסייע להם, אך בשלב מסויים, הגולם קם על יוצרו, והמם מתחיל להשתמש בבני אדם במקום ההפך. קח לדוגמא את הנימוס. במקור הוא נועד כדי לסייע לאנשים לשמור על כבודם של עצמם ושל אחרים. בשלב כלשהו המם של הנימוס הפך למטרה בפני עצמה - כדי להיות אדם מכובד עליך להיות מנומס. מכאן והלאה מם הנימוס הפך מכלי בידי אנשים לטפיל המנצל בני אדם כדי להעביר עצמו הלאה. 3. יש סוגים של פרסומות שעובדות (החדרת מוצר חדש) יש פרסומות פחות (אישוש מוצר קיים) ויש פרסומות שלא משפיעות בכלל, בטווח הקצר (חיזוק שם מותג). הסיבות, דומני, ברורות - החדרת מוצר חדש מביאה לאנשים את האפשרות לפגוש אותו. אז מתגבש השוק שסביב המוצר, ועליות וירידות משם והלאה לא ממש מושפעות מפרסומות נוספות. רק אם המוצר נשכח, ומלבישים לו תדמית חדשה ונוצצת (או לא) ניתן להגדיל בצורה משמעותית את המכירות - כאשר בעצם חוזרים לגודל השוק המקורי. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
2. יש דוגמאות חזקות בהרבה לממים שמשמעותם המקורית אבדה או שהיא השתנתה מאד - למשל הרגולציה של ההתנהגות המינית והטמעת הבושה, ממ הזוגיות ההטרוסקסואלית (הידוע גם בשם אישה וילד), ממ הקפיטל וכיוב' 3. מומלץ לך לבחון את התפחות שוק המים המינרליים בישראל, תוכל לראות את יצירת השוק הראשוני, את הגידול בצריכה בעקבות קמפיינים נוספים וגם את שיכלול השוק והרחבתו תוך שיפוץ של הממים הקיימים (מבקבוק למיני בר, ממי מעיינות למים מזוקקים ומתוספי מינרלים וכו'). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
3. אבל הקמפיינים השונים עזרו להחדיר את המם של מים בבקבוק, לא את השם של החברה הספציפית. המם הוא ש"מים" זה מוצר שצריך לקנות בחנות (ולא משהו שזורם מהברז). הפרסומות רוצות שהמם יהיה "המים שלנו טובים יותר", וזה פשוט לא קורה. בדיוק כמו שמרבית האנשים יכולים לנקוב בשמות של 5 תוכניות בערוץ 2, אבל מרביתם לא ידעו לשייך אותן לזכיינית. מוצר, לא מותג. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
2. אכן, ממים לא מסתובבים חופשיים בטבע. אני מניח שלכל מם יש איזה אב קדמון. השאלה היא אם יצירתו של מם חדש (באופן מודע) נובעת ממניעים רציונליים טהורים, או שהוא תולדה של התפתחות טבעית של הממפלקס הנוכחי... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לעניין הערתך הרביעית. אמנם מכשלה מוכרת בממטיקה הוא לייחס *מודעות* לתהליך בו ממות קונות אחיזה בנפשותינו. במקרה האנושי העלת מספר טיעוני-נגד שניתן להתווכח עליהם. בספר "כשפילים בוכים" היטיבו לשלול מודעות מעין זו במקרה החייתי. טווסית לא מחפשת מטען גנטי ראוי לצאצאיה, היא אוהבת טווס. יודגש אם כן שייחוס נטיות, רצונות וכוונות לממים שקול לייחוס נטיות כנ"ל לאלקטרונים. אנו אומרים שאלקטרון יעדיף להימצא ליד גרעין כזה ולא ליד אחר, אך איש אינו מתיימר לייחס לאלקטרון העדפות כנ"ל. בפרט אם יקום אדם ויוכיח שלמוח האלקטרון אין די זמן לבצע את כל מערך השיקולים שאנו עושים כדי להסיק ליד איזה גרעין הוא ימצא, אין בכך כדי לשלול את המודל הקיים. ככל מערכת הנחות מדעיות, הממטיקה מתארת עקרונות פעולה שהטבע נוהג *בהתאם* להם ולא *מתוכם*. דומני שנקודה זו נזכרת גם באתר המצוין שציינת. אני מעריך שתוך 2-3 תגובות אדחף אף אני לפלוט את הלינק השגור מאותו אתר - לטיוטה המופלאה של טורכין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל התהליך המתואר בסעיף 4 של קבלת ממים חדשים ודחיית ישנים הוא כן מודע. לא תמיד אופן התהליך עצמו, אבל המוח מודע לכך שרעיונות מסויימים סוטרים אחרים והוא אינו יכול להחזיק בשניהם (או שכן, אם לא יהיה חייב לעמת את שני הרעיונות הסוטרים). השאלה היא עד כמה ממושים (טוב טוב ממים) מוכן האדם לבחון. אני חושב שאפשר למפות את הממים בצורה ההיררכית, כשהממים בבסיס מבססים עליהם מספר ממים רב יותר, ורוב האנשים פשוט לא יטרחו לבחון אותם. בצורה כזאת שורדים גם ממים שאינם "עזרו לו להמודד טוב יותר עם סביבתו", או שאינם עוזרים לו בהווה. ויכול להיות שגם אם ממוש הוא פוגע בבני האדם כחברה והיה עדיף לכולם לנטוש אותו, הוא יפגע באדם שינטוש את המם לבדו (למשל את הדת בתקופת האינקוויזציה) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כמובן שהתהליך לא נעשה באופן מודע. אולם לפי הממטיקה אנו מחוייבים להניח שיש ממים בעלי כושר שרידה גבוה יותר מאחרים, ושכושר שרידה גבוה יותר של מם מסויים, מתבטא בהעדפתו ע"י המוח על פני אלליו. אז אולי המילה "העדפה" נשמעת כאילו היא מייחסת מודעות כלשהי לתהליך שתיארתי, אולם אין הדבר כך. העניין הוא, שבניגוד למשל הטווס שתיארת, אין לי צל של מושג איך מתבטאת העדפת ממים *מבחינה פיזית*. וכן, גם לגבי התהליך שתיארתי, הטענה שהוא דורש זמן יקר (או משאבים רבים) דורשת הוכחה (שאין לי). עם זאת ניתן בהחלט לטעון שהתהליך הזה דורש מחיר כלשהו מהמוח, ושכושר שרידותו של אינדבדואל (לא מם!) יהיה גבוה יותר ככל שמנגנוני סינון הממים שלו יהיו יותר מתקדמים וחסכוניים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האדם הצליח "לנצח" בעלי חיים רבים בעזרת הכשרון שלו לאסוף ממים רבים עד מאוד - שהרי הכלים הם האמצעים אשר ניצחו את ה"מלחמה". כאשר מנגנון כלשהו מסנן ממים הוא עלול לא לקחת בחשבון משהו שהמוח כן היה לוקח בחשבון ולכן האינדיבידואל היה מפסיד הזדמנות להתפתח. מערכת סינון היא לא בהכרח דבר טוב. הרי הגדרתי (מבחינה ממטית) לאדם חכם: אדם אשר מצליח להסתדר ללא כל מערכת סינון. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
I don't think that any person could survive without a screening system. Have you given thought to the kind of person this would be? One that gives the same amount of attention to _all_ given ideas? I believe the appropriate term would be "vegetible." Such a person could not function in this world, a world filled with a huge amount of ideas, coming from all directions.
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קצב פעולתו של המוח לדעתי אינו מקסימלי כלל כיום. לדעתי - אם היית מתרגל מגיל "אפס" להתמודד עם *כל* המסרים אותם אתה קולט - היית מתמודד איתם הרבה יותר מהר וביעילות רבה יותר. השאלה היא איזה מחיר זה היה גובה... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כנראה שאתה לא מודע (מן הסתם) לזיליוני המסרים שמוחך קולט אך נאלץ לסנן. למשל: אתה נמצא במסיבה סואנת, מוזיקה בקולי קולות (שגם בה יש הרבה ערוצי קול), הרבה אנשים כולם מדברים. אם רק אחד מהם היה באולם היית יכול לשמוע אותו בבירור. אבל ביחד כל הקולות מתערבלים ל"רעש", למרות שברור שכל גלי הקול מגיעים לאוזניך (אלה אם כן גלי קול יכולים לחסום גלים אחרים, האמת שאין לי מושג). בכל זאת, אם מישהו יקרא בשימך בתווך שמיעה, אתה תבין אותו בבירור. מה שאני רוצה להיגד זה שגם אם תנצל את המוח פי מאה, עדיין רוב מוחלט של הגירויים של יגיע אל התודעה. אני חושב שההגדרה הנכונה לחכם לפי הממים תלויה בהקשר. אם הכוונה להישרדות יכול להיות שכמות הממים הניתנים לשקילה תוך זמן נתון (למרות שזה לא מדיד, הממים הם לא מפושטים כמו שהם מוצגים במאמר). אבל מבחינת "חוכמה תמידית", לקבל רעיונות שיהיו נכונים בפני עצמם (אם יש דבר כזה בכלל), אז כאן צריכה להיות נכונות לשקול ממים "בסיסיים" יותר. כמובן שגם הרעיון הזה הוא מם בעצמו ולכן על המוח לעשות את החישוב אם כדי להחזיק בו או לא. אני חושב שכמה שיותר ממים שיבנו על מם הטלת הספק, ככה הוא היה איתן יותר. מצד שני, תמיד יש סכנה בהטלת ספק. לאו דווקא מאנשים אחרים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אדם חכם (ממטית) הוא אדם המסתדר בצורה בה הוא מסנן מעט ממים (יחסית לאחרים). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
המונח ''אדם חכם'' איננו רלונטי בכל הקשור לממטיקה משום שהאדם הוא כביכול כלי להעברת הממים ועל כן אין לו חשיבות . זה כמו לנסות להגדיר מהו דיסקט חכם... מה שאינני מבין הוא מה העניין המדעי בתאוריה הנ''ל. ישב אדם עם דמיון מפותח והמציא תאוריה שמשנה את נקודת המבט שלנו על עצמנו. לא עוד האדם הוא מרכז העולם היוצר את הרעיונות אלא הרעיונות הם אלו המשתמשים באדם. אמנם רעיון המגרה את המחשבה , אך לא יותר מכל ספר מדע בדיוני. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם על סמך התיאוריה הזו יוכלו להמציא ''טכנולוגיה'' (למשל לשפר שיטות פרסום) הרי שיש לה שימוש והיא לא פחותה בחשיבותה מתיאוריות אחרות בתחום מדעי ההתנהגות והחברה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למעשה,נדמה שאנחנו מתרגלים מגיל אפס את היכולת שלנו לסנן את הגירויים הנקלטים ברמה החושית ולהתמודד רק עם גירויים רלונטיים. קיימות עדויות לכך שגירויים רבים מאוד מגיעים לרמה ראשונית של עיבוד ורק חלקם עוברים אל רמת העיבוד שבה אתה מרגיש "אהה, הנה X". דוגמא לכך היא "אפקט מסיבת הקוקטייל": אם אתה נמצא במסיבת קוקטייל וממקד את הקשב שלך באדם אחד שאיתו אתה מנהל סמול-טוק, סביר להניח שלא תהיה מסוגל לדווח מה הוא הסמול-טוק המתנהל בין זוג אנשים העומדים במרחק מה ממך. לעומת זאת, אם אחד מהם יאמר משהו כמו: "מרלין הזה, הוא קוסם משהו משהו" סביר להניח שאלומת הקשב שלך תוסט אל השיחה שלהם ותהיה מסוגל לדווח כי שמעת את המשפט. יש בכך עדות לכך שגם לפני שנאמר שמך, היה חלק כלשהו ממך ששמע את השיחה שהתנהלה ביניהם. נראה כי יש ערך הישרדותי רב ליכולת למקד קשב ולהסיט אותו בצורה יעילה אל גירויים רלוונטיים, כך למשל לא היית רוצה להיות קשוב לזימזום המאורר של המחשב שלך כל הזמן שאתה עובד עליו ולכן אתה מסיט את הקשב שלך מהזימזום אל המסך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אדם ללא מערכת סינון יהיה בעל ממופלקס רב סתירות. אדם כזה לא יצליח להתקיים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא הבנת את רעיוני, כנראה. העיקר הוא ש*מוחו* של אדם זה יתמודד עם ממים רבים ורק הטובים יבחרו להימצא בממפלקס. מערכת הסינון הראשונה היא המטרידה אותי - היות והיא אינה יכולה לעשות את כל השיקולים שהמוח יכול. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אגב, ייתכן מאד שלממים המתריעים מפני סכנה יש עדיפות ולכן כלכך נפוצות ההיסטריות שיוצרת התקשורת. מישהו זוכר את באג אלפיים? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שוב, המילה 'העדפה' בעייתית וטעונת בירור, בפרט כאשר דנים במוח. אבן לא מעדיפה ליפול, אלקטרון לא בוחר להימצא בחברת גרעין, אלומת אור עוברת דרך עדשה מבלי לחשב לעצמה התמרת פורייה. באופן דומה, הממטיקה מנסה לנסח עקרונות פעולה לגבי אופן התפשטותם של רעיונות. אין היא מתחייבת לגבי ההתרחשות עצמה, כי אם יוצרת מודל פשטני האמור להניב תוצאות *התואמות* את המצוי. אנסה לחדד. מחר יקום פרופ' ריצ'ארד דוקינץ, ובהשראת קודמיו יציע מודל משלו - ממציקה. הממציקה מניחה קיומם של ציקים, הלא הם גמדים קטנים היושבים בועדת-קבלה במוחנו, ומחליטים בישיבות-ועד סוערות אילו רעיונות יתקבלו למוחנו ואילו יסולקו לצמיתות. אתה אומר שהממציקה אינה מתקבלת על הדעת, כיוון שלכולנו ידוע כמה עולה קילו בורקס וכמה בורקסים מתכלים בכל שעה של ישיבה. עם זאת, אתה מודה, קשה למדוד כמה בורקסים צורך כל ציק בשעה. נחוץ מחקר נוסף שיבדוק זאת, טרם נשלול את הממציקה. אני טוען כי הממציקה, כמערכת הנחות, אינה מתחייבת כלל לגבי צריכת הבורקסים של כל ציק, ואינה יכולה להתחייב על כך. בפרט אין מובן למחקר נגדי השולל את הממציקה על סמך תשומות הבצק. אוכל להמשיך ולהפליג בדימויים שונים מן ההנדסה וכו', אך תחילה הבה ניישר קו ונברר עד כמה אנו מבינים זה את זה. האמנם הדימוי שהבאתי מתייחס לטענתך? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא בטוח שהבנתי לחלוטין לאיזה אספקט בטענה שלי אתה מתכוון. האם אתה מתכוון לטענתי אודות קיומם של מנגוני סינון מלבד "בדיקת העקביות" (שתיארתי בסעיף 4), ואתה טוען שטענה זו, המסתמכת על ההשערה ש"בדיקת העקביות" צורכת משאבים רבים, אינה מבוססת דיה? אם כן, אז אינני מסכים איתך. ולגבי המילה "העדפה", הסכמתי איתך שאין לה ולמודעות דבר. היא מבטאת כל כולה שם נרדף לתהליך הפיזיולוגי שבו המוח מאמץ ממים מסויימים ודוחה אחרים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אנו דנים במכשלה הקודמת, כרונולוגית ורעיונית, לממטיקה עצמה. במקרה הפרטי של דיון זה, מתבטאת אותה מכשלה בהסקת ה*אמונה* כי לאדם אין רצון חופשי, מתוך אימוץ הראיה הממטית. ההכרח להסיק אמונה זו הוא שקרי מבחינה לוגית. (אמירות טריביאליות נשזרו בקטע להלן, שלא מתוך כוונה לזלזל בתבונתכם) ההבנה האנושית מוגבלת. לכן משתמש האדם בקירובים, כדי להתמקד בתיאור אותם היבטים במציאות המעניינים אותו באותו רגע. בפרט הוא מאמץ צורת הסתכלות ומינוחים המשמשים אותו בצורה מועילה יותר לאפיון הבעיה. הממטיקה אינה אומרת דבר על התהליך הפיזיולוגי שבו המוח מאמץ ממים מסוימים ודוחה אחרים. לא קיים תהליך כזה. הממטיקה לא אומרת דבר על המוח, דהיינו על אותו איבר בגופך הכפוף לכל חוקי הטבע. זאת כשם שמדע הכלכלה אינו אומר דבר על תנועת חתיכות נייר בעולם, כי אם על דינמיקה של הון. באופן דומה מתארת הממטיקה דינמיקה של רעיונות. אפלטון הגה את מישור האידאות. אידאות הן נצחיות. כפנסיה במשהב"ט, קיומה של אידאה במישור האידאות מובטח גם אם לא ישאר ולו אדם אחד שיחזיק בה. לכן, כאשר מעוניינים לאפיין התפשטות של רעיונות, לא ניתן להשתמש בהצלחה במונחים שטבע אפלטון. חלל זה מילא דוקינס בהמציאו את הממטיקה. אידאית יש אלוהים ויש אין-אלוהים. ממטית, לא יהיה יותר אלוהים כשלא יהיו יותר אנשים שיחזיקו בממות דתיות. מכאן לא ניתן להסיק שלא קיים אלוהים, או שקיומו מותנה בקיום האדם, אלא שבראיה ממטית, הישרדות הממות השונות של אלוהים מותנית בקיום נשאים שיחזיקו בהן, ויעבירו אותן הלאה. להמשך הדיון אולי מוטב להציג את הבעיה הפסיכופיסית, אך קטונתי מלתארה בצורה בהירה. אם הבעיה מוכרת לך, אשרינו. אחרת, חיפוש באייל או עיון בספרון של ליבוביץ', בהוצאת האוני' המשודרת, יוכל לעזור. כל טוב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קודם כל שבחים על הדיון המעניין והמעמיק ועל האתר כולו. הערות: לגבי "לכן משתמש האדם בקירובים...": להערכתי הקירובים הם זיהוי תבניות מוכרות בקלט )מהן גם מורכבים הממים( והשלמתן מן הנסיון. לגבי מוסר ורצון חופשי )קשור אולי גם להסתייגויותיו של וינסנט לעיל(: כפי שמראה ר. דוקינס ב"הגן האנוכי", המוסר הינו תוצר אבולוציוני. במילים אחרות, סטטיסטית, ליצורים בחברות מפותחות, הנולדים עם צורך מוסרי )למשל חמלה(, יש יתרון שרידתי על פני החסרים צורך כזה. דבר זה אינו צריך להפחית כהוא זה מחווית הבחירה האישית. באופן כללי סובייקטיביות חווית הרצון החופשי, בדומה לסובייקטיביות כל חוויה, אין בה כדי לגרוע מעוצמתה או מתוקפה. זה רק קצת מבאס לחשוב על זה לעיתים. לגבי ה"אחריות", בחברות מתוקנות )קיימות כאלה?(, ענישה אינה כבמשפט האמריקאי - כדי לנקום באחראים או כדי לתקן עוול בשם האסטטיקה של הצדק )"לעשות צדק"(, המטרה היא לתרום באופן רציונלי השפעה )"מתקפת ממים"( על המכונה האנושית - למשל לשם הרתעה. טוב, הארכתי בדברי ופתאום שמתי לב שבאסון הנורא בתלפיות, בדיוק כששרית חדד אמרה "אין לי", פתאום לא היתה רצפה. ערב נעים ושבוע מנחם לכולנו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קודם כל שים לב, קיומו של אלוהים או קיומו לא תלוי בממטיקה, רק האמונה בו. אותו הדבר אם רוב הממים, הם תלויים במציאות. המח יוצר לעצמו ממים בסיסים כמו הבנה של כח המשיכה, וכנראה שהוא ידחה ממים שמתעלמים או נוגדים את קיומו של כח המשיכה. ואין לי מושג מה זה פסיכופיסיקה (לאמרות שאני יכול לנחש) וגם בכתביו של אפלוטון לא קראתי בעיון. אבל אני מסכים שהממתיקה דוחה את קיומו של מישור האידיאות, ובצדק. בסך הכל מישור האידאות של אפלטון היו הממים שהוא בחר או המציא, והם משתנים מפרט לפרט. שימו לב שהעליתי כאן נקודה שלא הועלתה (נראה לי) בדיון, המצאת ממים. איפשהו היה תת דיון על הגדרת חוכמה לפי תורת הממים, ופשוט התעלמנו מכך שהמח גם יכול להמציא ממים בעצמו. למשל: "אדום זה יפה" יכול להיווצר באמצעות העברתו בחברה כפי שמתואר במאמר, או למשל שיוך הצבע עם מאכל טעימים ומזינים כמו עגבניה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראשית, באשר למי שלא קרא, למי שלא שמע: פסיכופיסיקה עוסקת בבעיית גוף-ונפש. כלומר, מי מהם קיים, ואם שניהם, כיצד נשמרת הקורלציה בינם (מדוע כשהגוף נפצע - הנפש כואבת וכו'). נושא מעניין, אך קצרה היריעה. אבל כל זה מזכיר לי שאלה לא פחות מרתקת: מה הם אבני היסוד של הממים, ממה המוח מרכיב אותם, באילו נסיבות הם נוצרים. אם יש למישהו רעיונות - אשמח לקרוא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אוכל להפנותך לאתר של ויליאם קלוין, שעונה בדיוק על השאלות האלה בכמה ספרים שלו: www.williamcalvin.com. האתר אפילו מכיל את הספרים עצמם, והפניות לאמאזון, שם תוכל להזמין אותם, אם מתחשק לך. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |