 |
|
 |
||
|
||||
 |
אולי בעצם לא מבט אחר כי הדברים ידועים ודי בנליים. האם אפשר להשתלט בצורה מוחלטת על מדינה בסדר הגודל של עירק בלי להרוס אותה קודם בצורה מוחצת. על קוסובו השתלטו יחסית מהר ובצורה מוחלטת גם בגלל שזו מדינה קטנה בשטח, גם בגלל שהיא לא היוותה איום מעיק על העולם וגם אולי בגלל שלא היתה לה היסטוריה של קיום מדיני ארוך תחת דיקטטורת כמו בעירק. עירקים חיים תחת שילטון אוטוריטרי למעשה מאז שהוקמה עירק המודרנית ואני חושב שדורות שגדלים במשטר כזה מפתחים הכנעה סבילה (או משהו כזה) שאולי משולבת בתחושה פטריוטית מסוימת, למרות הדיכוי הרצחני. צריך כמובן להוסיף לעובדה את עובדת היותם חלק מה"אומה הערבית" וממה שהאסלם הפך להיות במאה השנה האחרונות. בנות הברית הרסו את יפן וגרמניה כדי שיוכליו להשתלט עליה ולנהל אותה בלי פחד של קבוצות שנאמנות למשטר הישן ימשיכו לזנב במשטר האזרחי הזר, בהתקפות גרילה וטרור. צבא בנות הברית הסתובב בברלין ובטוקיו בלי שחפצ"ים וכך גם האזרחים שהתחילו לנהל את חיי התושבים. הממסד האזרחי הגרמני והיפני שהוקם אחרי המלחמה יכל לפעול בלי שהצטרך לדכא ולהלחם בקבוצות פרטיזניות. למערב כבר היו כמה וכמה אנשי קש (בוגי מן)איומים ורשעים, כמו קדפי, חומייני, אידי אמין, הו צ'י מין. אין לזלזל בסכנה שהם הציבו לעולם (במיוחד שני הראשונים) אבל אף אחד לא יצא להפיל את המשטר הלובי או האירני. על הטאורמה של ויאטנם צריך אולי לשים בסיר אחר, אבל גם שם היתה תאוריה אפוקליפטית שנודעה בשם תאורית הדומינו - אם ויאטנם תיפול לידי הקומוניסטים שאר מדינות דרום מזרח אסיה יפלו בעיקבותיה. בוגי מן אחר היתה רוסיה הסובייטית, במיוחד מאז סוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים. כשריגגן ניסה למנות איש שלו לראשות הסי.אי.איי הסנטור דניאל פטריק מויינהן (שנפטר אתמול) צלה אותו בדיוני הוועדה הממנה. הוא שאל אותו - איך אתה אומר שמצד אחד בריה"מ מהווה את האיום הגדול ביותר לשלומו של העולם אבל ומצד שני הממשל טוען שהכלכלה הרוסית הרוסה? (נדמה לי שהאיש לא נבחר בסוף). אולי גם אפשר לראות הקבלה בצורה שבה ארה"ב וישראל נכנסו למלחמת ויאטנם ולמלחמת לבנון ול"מלחמה המתגלגלת" או "מתפתחת" לפי דבריו של מזכיר ההגנה רמספלד. הסיבות כמובן שונות. בויאטנם ולבנון היו אילוצים פוליטיים ובינלאומיים לצורה בה נוהלה המלחמה. גנרל אמריקאי בדימוס טוען שהממשל היום רצה "מלחמה זולה" (פחות מדי דביזיות, אפיךו לפי הדוקטרינה האמריקאית), ובצרוף להמעטה בעוצמת ואופי ההתנגדות העירקית שמובילות להפסד זמן. אפ משהו קיווה איכשהו לניצחון בזק - כמו הריגת חוסיין על ידי מידע מודיעיני מדויק ושיגור טילים ממוקד - אז עכשיו צפויה לוחמה ארוכה וקשה. לוחמה ארוכה משחקת לידיו של סדאם חוסיין, מכל הבחינות. ההתפטרות של פרל (על רקע של ניגוד אינטרסים), יו"ר הוועדה המייעצת לפנטגון גילתה לציבור את הוועדה שחבירה התעסקו בחוות דעת למשרד ההגנה. בין חברי הוועדה אפשר למצוא את הנרי קיסינג'ר, ג'ורג' שולץ (שני משכירי מדינה לנשיאים רפובליקניים) ועוד חברים מהמחנה הרפובליקני. שולץ היה בעבר יו"ר חברת הבניה הענקית בכטל שמתחרה כיום על חוזה של הממשלה האמריקאית בן 900 מליון דולר לבניה של כבישים ומבני ציבור בעירק. על פי ההתרשמות נראה שהנשיא בוש הוא יותר מנוהל מאשר מנהל (זה לא אומר שהוא טיפש). פפה בוש סידר לו קל"ב בימי ויאטנם, חברים סידרו לו אצטדיון כדורגל ע"ח משלמי המסים (אח"כ הוא מכר אותו ברווח ניכר אאל"ט), ובסוף הביאו אותו למלוכה, אבל דאגו שאנשי המסדר הישן, כולל איש סוד קלריקלי (קארל רוב), יפקחו על העניינים. הממשל הנוכחי עלה על מסלול בדלני ובמידה מסוימת אנוכי עוד בימיו הראשונים (לפני ספט. 11), עם היחס העוין שלו לאו"ם, אמנם קיוטו, מסי יבוא, אמנת פיחות נשק אנטי בליסטי, וגם סדר יום שמרני בנושאי כלכלה וחברה פנים אמריקאים. כל זה על רקע בחירות שנויות במחלוקת שהביאו לבוש את הנשיאות על חודו של קול בודד (או מינוס כמה קולות). מכאן אפשר אולי להצביע על הנטיה להאטם לקולות של ביקורת, להסתכלות אלטרנטיבית על מדיניות כזו או אחרת ועל הנעלות על מטרות מסויות, יקוב הדין את ההר. ה לא אומר שספט. 11 הוא רק תירוץ אלא אולי הסכנה שהתגלתה בפיגוע עזרה לתעל ולהקשיח את המטרות שהצוות הרפובליקני רצה לממש מלכתחילה. בעולם שהתגלה אחרי ספט. 11 והתמוטטות האימפריה הרוסית, נראה שלא מספיק רק כוח וברזל למלחמה בטרוריזם ובביצות הדיקטטורות והתיאוקרטיות אלא יש צורך רחב יותר בעוצמה רחבה יותר. עצמה התמגלה באימרה של צ'רצ'יל "בנצחון, גדלות-נפש" שמלווה כמובן במקל גדול מאד. נראה אם כן, שארה"ב ובריטניה מתרכזות כרגע רק בצד הכוח ותכנון המלחמה שלהם נתקל בקשיים שיכולים להוביל לאי השגת מטרות המלחמה. כמובן שישנם תכנונים רחבים לטיפול שיקומי בעירק, בשש אחרי המלחמה, וצריך להאמין שאכן אלא המטרות הגדולות ("אורנים גדול" אבל חיובי), אבל הדרך להשגתם עוברת כיום באופן ברור בבגדד. יכול להיות שאפשר היה להשיג את המטרות הללו בסבלנות גדולה יותר - אם לא היו מייצרים דמונים של קש (מבלי להמעיט בסכנה האימתנית של סדאם) - תוך ראיה כוללת, גלובלית וגם פוליטית פנימית. (אגב, אינטרסיים אישיים או כלכליים או פוליטיים אמריקאיים למלחמה אינם בהכרח דבר שלילי). מכיוון שהמלחמה החלה, נראה שצריך לסיים אותה רק כשסדאם אכן יופל. כל סיום אחר יכול להטיל את העולם למערבולת קשה מאד של אין דין ויותר מכך, אין דיין. השאלה היא אם מתכנני המלחמה הבינו את זה או שהם רק השתמשו בשם המבצעי "חיל ורעדה" משום שזה נשמע טוב - בו'נה יא בנזונה אני יכסח לך ת'צורה - או שהם מבינים שיהיה המחיר אשר יהיה (מן חרב פיפיות של חיל ורעדה) את המנגינה הזו חייבים לסיים. ראו גם: המלחמה שמעבר למלחמה בטרור תגובה 137595 אינטרסים כלכליים תגובה 137871 מדיניות בדלנית א לה ני"ט תגובה 136181 ____________________ מצטער שיצאה לי תגובה ארוכה |
 |
 |
 |
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |