 |
|
 |
||
|
||||
 |
על צלבנים וציונים מבוא: האם יתכן דו-קיום אמיתי בין מוסלמים ליהודים בארץ ישראל? בפרק הראשון אציג מודל של דו-קיום פורה ואמיץ שהתקיים בתקופת השלטון הערבי בארץ ישראל (637-1099) ושנקטע באכזריות ע"י הצלבנים עם כיבוש ירושלים במסע הצלב הראשון. בפרק השני אדון במשוואה המעוותת הרווחת בעולם הערבי על כל גווניו החל בארכי-טרוריסט אוסאמה בן לאדן, דרך האליטות השונות ועד לאיש שברחוב- משוואה עפ"יה ציונות=צלבנות, כלומר הציונות היא לא יותר מאשר תנועה קולוניאליסטית ארופאית, נטע זר שסופו יהיה כסופם של הצלבנים. בפרק השלישי אטען כי כל עוד לא תידחה המשוואה הנ"ל וכל עוד לא יועדף דגם שיתוף הפעולה שהיה קיים בעבר, לא יוכלו ערבים ויהודים להתקדם לקראת עתיד טוב יותר. פרק ראשון נשחזר את הארועים בירושלים לפני 900 שנה ויותר, ערב כיבושה ע"י הצלבנים והפיכתה לבירת ממלכתם בארץ ישראל. בוקר ה-7 ביוני 1099 עלה והאיר את רכס נבי-סמואל, עליו הצטופפו גדודי הצלבנים הצופים לראשונה בעיר הקדושה. יעדם הנכסף, כנסיית קבר ישו, בקושי נראה בין בתי העיר, כיפות מסגדיה וצריחיה. פרץ של התרגשות משיחית אחז את המחנה. הצלבנים כרעו על ברכיהם, בעיניהם דמעות, ונשאו תפילה לשמים. אותה שעה ראו עצמם כעם ישראל העומד לרשת את הארץ המובטחת. נושאי הצלב עמדו להגשים חלום דורות: לכבוש את העיר מידי המוסלמים ולהניף את הצלב מעל כנסיית הקבר. גבולות ירושלים של אז היו שונים אך במעט מגבולות העיר שבין החומות בימינו. מספר תושביה היה אז, עפ"י הערכה מקובלת, כעשרים אלף. אפתחאר אדולה ,המצביא הערבי של ירושלים, חיזק את ביצורי העיר, ריכז בה אספקה רבה ולבסוף גרש את האוכלוסיה הנוצרית, מפחד פן תיווסף על אויביו. לעומת זאת נשארו בעיר היהודים שהגנו, כמו התושבים המוסלמים, על חלק מחומת העיר. השכונה היהודית נשקה לחומה הצפונית ועל הגנתה הופקדו עתה היהודים. הישוב היהודי בירושלים, שקיומו היה אסור בימי הרומאים והביזנטים, התחדש עם תחילת השלטון המוסלמי בירושלים במאה ה-7. העיר הפכה להיות פתוחה לבני כל הדתות, כשזכויות היהודים והנוצרים נשמרות ע"י השלטון המוסלמי. הכליף עומר, כובש ירושלים, סרב אפילו להתפלל בכנסית הקבר כדי למנוע את האפשרות שהיא תהפך אחר-כך למסגד. תחת השלטון המוסלמי פיתחו היהודים חיי מסחר, תורה ורוח. יהודים ניהלו חנויות בשוק היהודים שבעיר. גם חלפנות המטבעות הייתה בידיים יהודיות וכן הבנקאות, הצבעות (צביעת בדים) והבורסקאות. יהודים עסקו גם באריגה, בטוויה, ובהעתקת ספרי קודש, שנמכרו לקהילות יהודיות בחוץ לארץ. בעיר פעלה במשך תקופה ארוכה ישיבת ארץ ישראל שנחשבה יורשת הסהנדרין. קהילות יהודיות מגרמניה עד צפון אפריקה סרו למרותה ולפסיקותיה. על כל זה איים עתה מחנה צלבני שמנה כ- 1,200 פרשים וכ- 12,000 רגלים. בבוקר ה-15 ביולי 1099, אחרי מצור שנמשך חמישה שבועות, הצליחו כוחותיו של גוטפריד דה-בויון לקרב את מגדל המצור לחומת העיר ולהוריד גשר עליו פרצו הצלבנים אל העיר. היהודים והמוסלמים נסוגו לעבר הר הבית, שם חשבו, כנראה, להערך להתגוננות אחרונה, אלא שהצלבנים חסמו את דרכם. היהודים התרכזו בבתי הכנסת שלהם לזעוק לאביהם שבשמים. הצלבנים הציתו את בתי הכנסת. היהודים נשרפו חיים בתוכם. יומיים השתוללו הצלבנים בעיר וערכו בתושביה טבח שלא היה כמותו מאז ההרג שעשו הרומאים ביהודים אלף שנה קודם לכן. כמעט שלא נשארו מוסלמים בין החיים. היהודים שניצלו נמכרו לעבדות. קהילות ישראל דאגו, כמסורת ישראל לפדיון השבויים (1). פרק חדש בתולדות ירושלים נפתח: ממלכת ירושלים הצלבנית. החוק הצלבני אסר שובם של מוסלמים ויהודים לירושלים- לא למשך זמן רב. 88 שנים אח"כ, סאלאח א-דין, המנהיג המוסלמי, זכה בנצחון מכריע על הצלבנים בקרב קרני חיטין (1187). השלטון המוסלמי חזר לירושלים. איתו חזרו גם היהודים. להוציא פסק זמן קצר של שלטון צלבני מחודש במאה ה-13, המשיכו המוסלמים- הממלוכים ואחריהם העותומנים- לשלוט בירושלים. איתם התפתח אז גם הישוב היהודי בעיר. פרק שני הבה נבחן את ההווה ואת העבר הקרוב. האדם המבוקש ביותר עלי אדמות, הטרוריסט אוסאמה בן-לאדן מדמה עצמו לסאלאח א-דין מנצח הצלבנים. בן לאדן ינחיל תבוסה נידחת לצלבנים המודרנים- האמריקאים והישראלים- ויסלקם סופית מהמזה"ת ומארץ ישראל. בהודעה ששוגרה לתחנת הטלויזיה הקטארית אל-ג'זירה ביום א', 23/9/01, הודיע בן לאדן "כי המערכה הצלבנית- היהודית החדשה מתנהלת בהנהגת הצלבן ג'ורג' בוש, נושא דגל הצלב". בהודעה הביע בן לאדן צער על מותם של ארבעה בני אדם בעיר קראצ'י בפקיסטן, במהלך הפגנות מחאה אלימות של תנועות איסלאמיות נגד שיתוף הפעולה עם ארה"ב. בהודעתו הוסיף בן לאדן: "אנו מקווים שהם יהיו ראשוני הקדושים במלחמת האיסלאם נגד מסעי הצלב של היהודים ושל הנוצרים אותם מנהיג הצלבן ג'ורג' בוש נושא דגל הצלב" (2). נעבור לאיראן. בספר ששמו: "איראן ושאלת פלשתין" (1997), קובע שר החוץ דאז, וילאיאתי, כי הציונים הם "צלבנים חדשים", כי הם כמו הצלבנים מתכוונים להשתלט על "הלב" של העולם המוסלמי. וילאיאתי מוסיף כי הקמת מדינת ישראל הייתה "מעשה שטני" שכוונתו ליצור קו שבר ציוני, אנטי מוסלמי בלב המערך המדיני המוסלמי. עפ"י תפיסה זאת הציונות היא נטע זר בארץ ישראל ופתרון הסכסוך הוא חזרת היהודים לאירופה (3). עם מצרים יש לישראל הסכם שלום, אבל גם שם רווחות התפיסה המעוותת עפ"יה הציונים הם צלבנים או, במקרה הטוב, שותפים של הצלבנים. כך, למשל, כותב ד"ר חילמי מחמוד אל קעוד, בעל טור בעיתון "אל שעב", עיתון מפלגת העבודה המצרית שבאופוזיציה, את הדברים הבאים: "הנאציזם של הצלבנים אינו רואה כל פסול במעשים של הנאציזם היהודי. להפך, הוא תומך בו, כי הוא יצר אותו וטיפח אותו... הנאציזם של הצלבנים אינו מיוצג רק ע"י היטלר או היידר. אלא גם ע"י קלינטון וג'וספין. הנאציזם היהודי אינו שונה מהנאציזם של הצלבנים. שניהם מאמינים בגזענות ובעליונות הגזע האירופי על גזעים אחרים". על כן מציע בעל הטור ג'יהאד "כדרך האידיאלית להרתיע את 2 סוגי הנאציזם, זה של הצלבנים וזה של היהודים" (4). הגישה הפאן-ערבית הרואה במדינת ישראל נטע צלבני זר שיש להכריתו באה לידי ביטוי חד בדברים שאמר עבד אל-רחמן עזם, המזכיר הכללי של הליגה הערבית, בספטמבר 1947 לאבא אבן ודוד הורוביץ, נציגי הסוכנות היהודית בפגישה בה ניסו אבן והורוביץ להשיג את הסכמת הליגה הערבית לתכנית החלוקה של האו"מ. אמר אז עזם: "אתם לא מהווים עובדה, אתם תופעה זמנית בלבד, כפי שבעבר היו גם הצלבנים. גם אותם לא קיבלנו כעובדה... הצלחנו לגרש את הצלבנים... אתם מדברים על המזה"ת. לנו אין תפיסה כזאת. לנו יש רק התפיסה של העולם הערבי... הבעיה תיפתר רק בכח הנשק" (5). ד"ר אזאם טמימי הוא פלשתינאי, יליד חברון, המכהן כראש המכון למחשבה פוליטית מוסלמית בלונדון. בכנס של "ידידי אל אקצה" שנערך באוניברסיטת לסטר, באוקטובר 1998, תאר האינטלקטואל הפלשתינאי את שיתוף הפעולה המוסלמי יהודי שהתקיים בירושלים עד לכיבוש הצלבני ואח"כ המשיך ודן בציונות בת זמננו: הציונים נוהגים כמו הנאצים והצלבנים. כפי שפשעי הצלבנים בישרו את נפילתם כך גם הפשעים של הציונים. לפשעים אלה יהיה המשך זהה. כשנה אח"כ, במלאת 900 שנה לכיבוש הצלבני של ירושלים, כתב טמימי מאמר שכותרתו: "900 שנה ושני מסעי צלב". כמובן, מסע הצלב השני בין השניים הוא מסע הצלב הציוני וסמלם של הצלבנים המודרנים אינו עוד הצלב, כי אם מגן דוד. טמימי מצביע על הדמיון שבין שני מסעי הצלב: המקור של שניהם הוא אירופה, שניהם השתמשו בדת כדי להצדיק תוקפנות ורצח בעוד ששניהם הונעו, לאמיתו של דבר, ע"י אינטרסים חילוניים ולא ע"י רגשות דתיים. שניהם גם ניצלו את עובדת היותם של המוסלמים מפורדים ומפוצלים. חוסר האחדות המוסלמי תרם תרומה גדולה לנצחונם של הארופאים-ניצחון זמני, כמובן. שיחרורה של ירושלים ע"י סאלאח א-דין אחרי 88 שנים של שלטון צלבני-אירופאי מבטיח כי גם סוף הכיבוש הציוני-אירופאי בוא יבוא. טמימי אפילו נוקב בתאריך: תוך פחות מ-40 שנה, מעכשיו, יתגשם החזון והצלבנות הציונית תסתיים (6). העיתונאי גיל סדן הקדיש כתבה לציון 900 שנה לכיבוש הצלבני של ירושלים בכתבתו הוא מספר על משלחת של נוצרים אבנגליסטים שביקרה ברצועת עזה וביקשה מן המוסלמים שימחלו להם על מסעי הצלב. השיב המנהיג הדתי המקומי: טוב ויפה, אבל הצלבנים החדשים עדיין שולטים על אדמותינו. בכתבה מצוטט פרופ. ב.ז. קדר, מומחה לנושא הצלבנים, שאומר: "הערבים נשענו על העבר כשהם מקווים כי גורל הצלבנים יהיה גם גורלם של הציונים. זהו ניסיון להשתמש בעבר כדי לעצב את ההווה". מוחסן יוסוף, מרצה להיסטוריה באוניברסיטת ביר-זית ליד רמאללה, משוחח עם גיל סדן ומביע דעתו על הדמיון הקיים בין הציונות לצלבנות: שתי התנועות מקורן במערב, שתיהן הונעו ע"י גורמים דתיים וצבאיים. יוסוף מודע לחולשתה של השוואה זאת: ההיסטוריה לא בהכרח חוזרת על עצמה. "אני לא יכול לדעת, אם גורל התנועה הציונית יהיה כגורל הצלבנים", אומר יוסוף. קדר מצביע על הבדלים קריטיים אחרים: בניגוד ליהודים שחזרו למולדתם העתיקה, הצלבנים באו ככובשים זרים. בניגוד ליהודים הנרדפים שעבורם הייתה הארץ מקלט אחרון, אחרי שעברו טרגדיה נוראה באירופה, לצלבנים היה לאן לחזור, הם לא סבלו סבל דומה באירופה (7). פרק שלישי האם יתכן דו-קיום אמיתי בין מוסלמים ליהודים בארץ ישראל? הערבים צריכים לדעת ולא להתעלם מן העובדות: היהודים לא היו שותפים לצלבנים במסעותיהם לכיבוש הארץ הקדושה. להפך, קהילות היהודים בגרמניה לאורך הריינוס נטבחו באכזריות נוראה במשך 3 חודשים בשנת 1096 ע"י הצלבנים העושים דרכם מזרחה (גזרות תתנ"ו). גם באנגליה נירצחו יהודים ערב מסע הצלב השלישי בפבואר מרץ 1189 (גזרות תתקנ"א). ראוי היה שערבים וגם יהודים (!) ישיבו בחיוב לשאלה שהוצגה למעלה. המשוואה ציונים=צלבנים השתרשה עד כדי כך שחוקרים ישראלים ויהודים נתפסו לה. מירון בנבנישתי, בר-סמכה לנושא ירשלים והצלבנים, מספר על אחד מהחוקרים הללו שקבע כי על הישראלים להתיחס אל ההיסטוריה של מסעי הצלב כאל מדריך שימושי המלמד אותם איך לא לעשות את הדברים. דהיינו, כשם שרצו הערבים ללמוד לקח מעשי מניצחונם בעבר, רצו כמה ישראלים, שעמדו מן הצד השני של המתרס, ללמוד את הלקח ההפוך... בנבנישתי גם מסביר היטב את חולשתן של אנאלוגיות היסטוריות מן הסוג של ציונים=צלבנים: "בעצם מה שאתה עושה הוא שאתה מטייל מן המציאות הנוכחית שלך אל מה שהתרחש אז, כאשר אין לך שום כלי שבו תוכל לבחון במפורט את מה שהתרחש אז ואתה בוחן אותו דרך המשקפיים שלך בהווה. החד צדדיות של השקפתך מחריפה בחקירת נושאים שנויים במחלוקת. לכן שימוש באנלוגיות כאלה הוא מפוקפק. זו כעין מחצבה שבה חוצבים 'אבנים' לא כדי ללמוד תקופה מסוימת, אלא כדי ליידות אותן ביריביך..." (8). ראוי היה שערבים ויהודים יאמצו את המודל שהם עצמם הציבו בירשלים לפני 900 שנה ויותר: שיתוף פעולה פורה ואמיץ בין שני העמים. בן לאדן ודומיו בעולם הערבי דוחים את המודל הזה ומעדיפים את המשוואה המסולפת לחלוטין עפ"יה הציונים הם הצלבנים החדשים או, במקרה הטוב, שותפי הצלבנים החדשים- האמריקאים. צריך לקוות וגם לעשות שהעולם הערבי- קודם כל האליטות שלו אחר כך גם אחרים- יזנח את המשוואה חסרת התוחלת הנ"ל, זהו תנאי הכרחי להתקדמות לקראת עתיד טוב יותר לשני העמים. כל עוד לא יכירו הערבים בעובדה שהציונות איננה תנועה קולוניאליסטית, נטע זר ובר חלוף בארץ ישראל קשה לצפות לכינונו של מזרח תיכון חדש אי-פעם. הערות 1) הסקירה של כיבוש ירושלים ע"י הצלבנים מבוססת בעיקר על חיבורו המונומנטלי של יהושוע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, כרכים א-ב (ירושלים: מוסד ביאליק, מהדורה שלישית, 1973). 2) "הארץ", 25/9/01. 3) מתוך הדו"ח של מכון סטפן רות לחקר האנטישמיות והגזענות בת זמננו באוניברסיטת ת"א. ראה: : בעמודים המוקדשים לאיראן.www.tau.ac.il/Anti-Semitism 4) מתוך הדו"ח של המכון לחקר התקשורת של המזרח התיכון- www.memri.org/sd :MEMRI 5) מתוך:E. Karsh, Fabricating Israeli History: The New Historians, 6) מאמרו של טמימי באתר האינטרנט:(London & Portland: Frank Cass & Co.,1997) www.msanews.mynet.net/scholars/Tamimi 7) ראה כתבתו של גיל סדן:Gil Sedan, “900 years later, many Arabs see Israelies as Crusaders”, Jewish Bulletin News: 8) מירון בנבנישתי בראיון איתו בכתב העת "סביבות" (מדרשת שדה בוקר), מספר 31, דצמבר 1993. ראה:www.jewishsf.com/bk990716 www.boker.org.il/meida/negev/sichot וגם באתר סנונית:www.snunit.k12.il/heb_ journals
|
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
למה אתה לא לוקח בתור דוגמה את כבוש עכו הצלבנית ע''י ידי הממלוכים שבו נשמדה רוב אוכלוסית העיר כולל הקהילה היהודית בעכו. כיום המדינות השכנות לנו מפגינות סובלנות ושיטות שילטון דומות לממלוכים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עתיד ההתנחלות היהודית בארץ ישראל תלוי בראש ובראשונה ביהודים! בידם נתנות שתי חלופות "להשתרשות" חברתית שתוכר בסביבה. 1. להתמעט ולהתבטל בפני תרבות הסביבה, "להיצבע בצבעיה" וע"י להרגיעה ולמחוק את חששותיה, ולרכוש את אמונה. 2. להתעצם ולהתבלט ולפעול כדי להשפיע ולשנות את תרבות הסביבה, "לצובעה בצבעה" וע"י כך לשנותה, ולשכנעה שתרומתה עולה על סכנותיה, ושוב לרכוש את אמונה. לשתי חלופות אלה יש עדין תנאים דומים ואותה ההסתברות להצליח! זה תלוי ביכולתנו בלבד! אם נדע ונשכיל בזמן קצר לגבש לעצמנו כאסטרטגיה אחת מהחלופות האלה, נוכל להמשיך את המהפכה הציונית, ולעבור לשלב ההסטורי הבא: שלב ההשתרשות. לטעמי האישי החלופה השניה יותר מתאימה ומאתגרת, אך היא מחייבת זהירות יתרה ודורשת תבונה יתרה, ובעיקר מנהיגות חכמה נחושה ועיקבית. וראשית חכמה: לבנות את עצמנו כחברה מאמינה אמינה וראויה לחיקוי... ותאמינו לי במצבנו היום זה אתגר מנהיגותי קשה ומן המעלה הראשונה לפחות כמו האתגר הציוני בראשית המאה הקודמת... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה לא ברור כאן? קדימה תשאל? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה פירוש השתרשות בארץ ישראל? זה לא נעשה כבר? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
השתרשות מה היא? מושג שאול מתחום הבוטניקה, כאשר מעבירים עץ או שתיל משטח לשטח, תחילה הוא צריך להיקלט, לאחר מכן מלבלב, ומעמיק שורשים חדשים. כאשר זרעיו או יחוריו יכו שורש באמה החדשה, זהו שלב ההשתרשות. כל עוד אנו מזהים את עצמנו עם ארצות מוצאינו הארצות מהם הגיעו הורינו או הוריהם, טרם הגענו לשלב ההשתרשות. כל עוד שכנינו מזהים אותנו עם ארצות מוצאינו, טרם הגענו לשלב ההשתרשות!... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הייתי בטוח שאת מטיפה למען מדיניות ההתנחלויות... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למדינת ישראל הייתה עד היום אסטרטגייה הגנה ושל התנחלות! למדינת ישראל הייתה עד היום טקטיקת הסברה של שלום! הגיע הזמן שמדינת ישראל תאמץ אסטרטגיה של שלום! משמעותה של אסטרטגיית שלום: 1. לקבוע לעצמנו את גבולות המדינה הישראלית. 2. לשכנע את שכנינו שסיימנו את שלב ההתפשטות. 3. להגדיר לעצמנו את אופייה של של המדינה.(חוקה למשל) מהפכה חברתית שיעדה אייכות חברתית סוציאלית, גם על חשבון פגיעה ממשית במיתוס "החופש להתעשרות מהירה"! 4. להשקיע משאבים כלכליים בפתוח יו"ש ועזה. 5. לגבש תכנית ארוכת טווח להקטנה הדרגתית של תקציב הבטחון כתלות בהתקדמות תהליך ההתאזרחות וההשלמה הפלסטינית. 6. להקפיד על התקיימותה של תכנית פלסטינית מקבילה של סילוק ופרוק האלמנטים הקיצוניים ע"י הפלסטינים עצמם. לחילופין: אנו יכולים להמשיך בדרך האילתורים הנוכחית לדאוג לעצמנו לצרכי הטווח הקצר, להמשיך בחוסר המדיניות המזגזגת, להמר על העתיד ולקוות לטוב... זה הכי פשוט והכי קל וזה מעביר את האחריות מאיתנו לדורות הבאים... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עזרה לפלסטינים או חיזוק ההתנחלויות? אם מדובר באפשרות הראשונה אני תומך בכל הסעיפים. אם בשניה, אני תומך בכל הסעיפים חוץ מסעיף זה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ההתנחליות ביו"ש ועזה הן תוצר לאסטרטגית ההתנחלות וכבוש הארץ. מדינה וחברה נורמליות לא מסוגלות לבטל אסטרטגיות בשיטת הזיגזג, ולהפנות עורף למה שהושקע ונבנה בדמים בדם יזע ודמעות. לכן אם זה רציני ואמיתי זה לא יכול להיות שחור או לבן! אם וכאשר נעבור לאסטרטגייה של שלום, צריך להשתמש לנצל התנחלויות בתבונה כאמצעי טקטי לקידום אסטרטגיית השלום. כל זה בהתחשב בצרכי ובמגבלות הפנים והחוץ! להערכתי אחת הבעיות הקשות שלנו מול שכנינו, במסרים הכפולים והבלתי ברורים שאנו משדרים אליהם, והנובעים מהמחלוקות הפנימיות בתוכנו. אשר על כן, מדיניות נבונה חייבת במינימום של עיקביות ואינה משליכה לפח את מעשי (או מחדלי) העבר. וצריך שיהיה עיקרון בסיסי ברור וחד משמעי: עקירת תושבים נגד רצונם כמדיניות, סותרת את מהות השלום! לכן השקעות ביו"ש ועזה הן קודם עזרה לאינטרס הישראלי! אין אני מטיפה לעזרה לפליסטינים, כי יש כאן מן"הפטרונות" יש להשקיע בכלכלה הפלסטינית, תוך ווידוא שהכסף זורם לתשתיות ולמערכות ניבנות ולא לאנשים, בעלי השפעה ככל שיהיו! יש להקטין משמעותית השקעות בישובים יהודים ולהתחיל מאלה שאין להקמתם כל סיכוי והצדקה אורבנית וכלכלית. לישובים בעלי הצדקה וסיכוי,יש להעניק את הסיוע המינימלי ההכרחי, ובלבד שברור שהוא זמני ומסייע לחיזוקם לקראת עצמאות כלכלית. חובתנו להעביר את המסר שבזמן החולף נקבעות עובדות, והזמן אינו משחק לטובת המהססים והממתינים. אנו לא נשב ונמתין לפלסטינים עד בוש, ולא נעניק להם מדינה על "מגש של כסף", אנו גם לא מתכוונים להעלם, ובוודאי שלא בעקבות מעשי טרור אכזריים ונפשעים ככל שיהיו! עליינו יהיה להבהיר את האסטרטגיית השלום שלנו, ולהעמיד בפניהם את הבריירה להצטרף ולהיות יריבים ושותפים אקטיביים, או לעמוד מהצד ולגרום לכך שאנו נקבע באופן פעיל וחד צדדי את גורלם ועתידם, כפי שהתרחש במידה רבה עד היום. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כשאני קורא את דבריך, אני לא יכול להשתחרר מהמחשבה: "היא חשבה את כל זה לבד? אשכרה? מהראש שלה?" | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |