 |
|
 |
||
|
||||
 |
היכן אוקפי? |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
צוות אוקפי נבוך ומודה ששכח שפברואר זה רק 28 ימים ומבקש לשאול ימים ספורים ממרץ הארוך ממנו... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא נורא, גם הפרשן המדיני של הערוץ הראשון (אורן נהרי אאל"ט), התנבא שהמלחמה במפרץ תתחיל בין ה-15 ל-30 בפברואר. _____ ורוב הסכויים שהוא צדק, שכן מלחמה כנראה תפרוץ (הקאובוי לא יכול לרדת מהעץ), זה יקרה אחרי ה-15 בפברואר, ו(בלי להזדקק לכדור הבדולח) לפני ה-30 בפברואר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בדומה לאורגניזמים טבעיים, מסעדות וחמין של שבת, גם מגזינים ספרותיים עוברים תקופת ילדות ארוכה יותר או פחות בטרם יבשילו ויגבשו לעצמם את הטכסטורה והסגנון שיאפיינו אותם בהמשך. דומה שאין מנוס מחיפוש הדרך תוך כדי עשייה, וכל חיבוטי הנפש וישיבות המערכת בתקופת ההריון אינם מועילים הרבה, עד שהתינוק פורץ לאויר העולם בצווחה, שמלווה, במקרה של מגזין ספרותי, גם בצווחות אימה של קהל הקוראים המבועת. רק אחרי גליונות מספר מתקבע סגנון, מתגבש קו, מתהווה האוירה הייחודית, ואז נקבע גורל הרך הנולד לשבט או לחסד, למרות שהאופציה השניה היא משהו תיאורטי לחלוטין כשמדובר במגזינים עבריים. על רקע זה נעים היה להיווכח ש"אוקפי" מצליח במקום שקודמיו נכשלו, וכבר בגליון הראשון הוא מצליח להפגין את המאפיין הבולט ביותר של מגזין בוגר: אי עמידה בלוחות זמנים. לכאורה, כשל מערכתי שנובע מהמעמד החובבני והקשיים הפיננסיים של העורכים, אך למעשה מדיניות ערמומית שמטרתה לעורר את הציפיה ולהגביר את המתח אצל הקוראים הפוטנציאליים. למעשה, כולנו מכירים את האיסטרטגיה הזאת עוד מהכיתה השישית, כשלימור החזיקה אותנו במתח במשך חודשים ארוכים עד שנאותה להוריד את החזיה ולהוכיח לנו שהשדיים בפלייבוי נראים הרבה יותר טוב (אם כי, לא נכחיש, פחות נעימים למגע). אבל אני נסחף. יתרון נוסף של שיטת ה"ואם לא מחר" הוא שגם אחרי שהמגזין מתבגר, מזדקן ונופח את נשמתו בזקנה טובה מחוסר משאבים ועניין (כלומר, לאחר החוברת השלישית), הוא נשאר לעד על תקן של מפגר בלוח הזמנים, ולא מתפגר שעבר זמנו. יש בכך כדי לגרום נחת רוח לשניים שלושה כותבים שמחכים, בבית הזקנים שלהם, לפרסום יצירתם האלוהית בגליון הבא. קוראים ממילא לא היו למגזין מאז הגליון השני. על רקע ההישג הנאה הזה של "אוקפי", לא פלא שגם מאספקטים אחרים הוא מוצלח למדי, כשהקו הבולט בעריכה הוא האיזון, כמעט הייתי אומר אפילו איזון מוגזם: בין שירה לפרוזה, בין כותבים לכותבות, בין יצירות כבדות לקלילות, בין עברית מליצית ליומיומית, ואפילו בין אותיות אהו"י – אם כי האל"ף מופלית לרעה במקצת, אולי בגלל קונוטציות היסטוריות או משהו. התוצאה המיידית של איזונים אלה היא שהמגזין אינו מסתבך באמירה חד-משמעית ומחייבת בשום דבר ועניין, כך שהקריטריון היחיד לבחירת היצירות הוא האיכות הירודה של כולן כאחת. גם זה הישג שלא רבים המגזינים המגיעים אליו כבר בתחילת הדרך. מסיבה זאת אמנע גם מלהמליץ על יצירות מסוימות בגליון, מלבד דבר המערכת שנכתב בכשרון רב וזורם בטבעיות ובנועם באפיק שכבשו עבורו אלפי מאמרים דומים לאורך ההיסטוריה, החל מהפתיחה החגיגית עם המלל המוכר על "כשרונות בתחילת דרכם", ועל "לפרוץ מביצת הבינוניות" וכל הג'ז הזה, ועד התודות בסיום, לאלה שסייעו, ואלה שבלעדיהם, וכל המוסיקה הקלאסית ההיא. רק את אלה שלא הפריעו לא מזכירים אף פעם, וכך יוצא שכותב שורות אלה שוב נשאר באלמוניותו. אהבתי גם את האסתטיקה של הגליון. הבחירה בגופן "דייויד" נראית נועזת ממבט ראשון, אבל משתלבת יפה עם התכנים האפרוריים. חבל, לטעמי, שלא נעשה שימוש תכוף יותר ברווח כפול בין השורות, אבל אולי אפשר לסלוח על כך למגזין שבו ההבדל בין שורה ריקה לכתובה אינו גדול, ולא תמיד קל להחליט איזו עדיפה. גם ההגהה המוקפדת ראויה לכל שבח, וניכר ניכוש קפדני של שגיאות כתיב וסגנון – בכל הגליון כולו אפשר לספור על אצבעות יד אחת את ה"אני יגיד" ושתי ידיים מספיקות לכל ההחלפות של "עם" ב"אם", וזאת בתנאי שהסופר מיומן ביישום השיטה הבינארית לספירת אצבעות. על צד החיוב מן הראוי להזכיר גם את הסינון של יוצרי בוסר שאין מקומם במגזין מכובד ואליטיסטי (כן, ניחשתם נכון, יצירותיו של הח"מ נידחו בעדינות אך בתקיפות, או, בלשון העורכת הראשית "מה זה החרטא הזה?"). כל הכותבים הם בעלי רקורד מרשים, דהיינו פרסמו ב"במה חדשה" לפחות שני סיפורים ושיר אחד, ועם רף גבוה שכזה אין פלא שהמוצר המוגמר שווה כל פרוטה ששילמתם עבורו. לסיכום, חג אמיתי לשוחרי הספרות העברית בארץ ובגולה. ________________ 1- לטובת ההיסטוריון העתידי ברצוני לציין שהביקורת נכתבה לפני צאת העיתון לאור, כך שהמבקר אובייקטיבי לחלוטין ולא נגוע בשום הטיות שעלולות לנבוע מקריאת החומר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
על זה כבר כתב קישון לפני כ50 שנה, ואני מצטט מהזכרון - מגזין חדש בא לעולם כששטיינר המכולתניק נפגש עם שכנו יוסף אבן-צור (גולדשמיט) ומתוודה שבעצם הוא לא שואף להיות בעל חנות ירקות אלא עיתונאי. מה שמזכיר לי דמות אחרת ששאיפתה בחיים איננה לקרוא תחזית מזג אויר אלא להיות...? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א.לא מכולתניק אלא ירקן. ב. לא יוסף אבן-צור כי אם חנוך אבן-זהב (לשעבר גולדשטיין). ג. גם לא שטיינר, אבל אני לא זוכר מה כן. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם לא יצא הגליון הראשון, על סמך מה הביקורת שלך? האם קראת אותו לפני כולם? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קראת את התגובה שלו? הוא סתם חמד לו לצון. דווקא משעשע. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ככלל, אני רואה רק מעט טעם בביקורת שנעשית לאחר מעשה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נחמד היה אילו היית עונה בצורה ישירה יותר, שמא אחשוד כי אתה מסתיר דבר מה. בקיצור, אם לא יצא איך קראת את הגליון? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
להודעה המקורית הוספתי הערת רגל שנועדה להסיר כל ספק. אם אתה ממשיך להיות מוטרד, הנה אני מצהיר שנית: לא ראיתי, לא קראתי, ואין לי מושג על מה מדובר שם, מלבד שני השירים שפורסמו באייל. אתה חושב שהייתי מעיז לכתוב ביקורת כזאת אם הייתי קורא את הגליון? אין לי מספיק צרות עם משפחת ו. גם ככה? אולי אני חייב התנצלות לשני המחברים שאת שיריהם כן קראתי, ובמחשבה שניה הייתי צריך לכלול איזה דיסכלייזמר בהודעה המקורית. לא התכוונתי לאיש מביניכם, כמובן. והתנצלות נוספת לתמר בן-אליהו על האופ-טופיקיות. אני בטוח שמכתב נזיפה מאחד העורכים בדרך. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למען הסר ספק, הריני מודיעה בזאת כי למרות חוש ההומור הבלתי מפותח שלי הבנתי, כן כן, את ההומור המסתתר בביקורתו של שכ"ג. למען האמת די שועשעתי ממנה, ותודתי על כך.קצת הומור לא מזיק אף פעם. וברצינות: אני מודעת לחסרונות הפרסום. אחד מהם הוא שאנשים עלולים לכתוב ולומר עליך דברים שלא נראים לך, או לפרסם דברים שלא לטעמך. מי שמפרסם צריך, לדעתי, להיות מודע ומוכן לכך. אם אינו מוכן, יש לו בעיה לפרסם. כשאני מפרסמת מעניינת אותי מאד דעתם של אחרים, אובייקטיביים ממני. גם חיובית, גם שלילית, גם נייטרלית. אם הדברים אינם עניניים, אני מקווה שאהיה אינטליגנטית מספיק כדי להבחין בכך. אם הם עניניים, מקווה שאני ישרה מספיק עם עצמי כדי לקבל אותם. כך שאין צורך להתנצל. ממש לא. ושיהיו חיים יפים ומשעשעים לכולנו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אה... עכשיו הבנתי... את הבדיחה...אני....התגלגלתי מצחוק....איזה הומור חריף....כה שנון...ומשעשע....מזל שנפל לי האסימון....טוב שיש במה למתוסכלים... | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מתוך ראיה כוללת, החליטו במערכת אוקאפי לדלג על הגליון הראשון (שהוא תמיד בוסרי ולא מגובש) ולהתחיל ישר מן הגליון השני. מכאן העיכוב-לכאורה. חוץ מזה, תמיד טוב לעשות גלים לפני שאתה קופץ למים. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בילדותי העשוקה לקחו אותי לדולפינריום ז''ל ובין מפגני ההתעללות בדולפינים היו גם מפגני התעללות בבני אדם וגולת הכותרת קפיצה לבריכה ממגדל שלום הסמוך. טוב, זה לא היה ממגדל שלום, סתם ממקפצה שלילד קטן ועשוק נראתה בגובה של מגדל שלום. בזמן שהקופץ עמד על המקפצה, חבר שלו עשה גלים והכרוז הסביר, שאחרת הקופץ לא מסוגל להבחין במים ולהתכונן בצורה נכונה לפגיעה בהם ובמקום לפגוע במים הוא עלול להפגע בעצמו. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה מזכיר לי בדיחה אחת על איש שהגיע לגיהנום... טוב, לא חשוב. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם בתחרויות קפיצה למים יש בבריכה מכשיר מיוחד שתפקידו לייצר אדוות, ומאותה סיבה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם לפני שאתה קופץ אתה מנסה לעשות גלים ולא מצליח, כנראה שאין מים בשלולית אליה אתה מנסה לקפוץ. אם קפצת (כמובן אחרי שעשית גלים) ועכשיו אין גלים, השלולית אליה קפצת קטנה מדי. אם קפצת ועדיין יש גלים - שמור על עצמך שלא תטבע! |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה מתבקש להזדהות. בנו של עוזי ו.? אחיו של עוזי ו.? אביו של עוזי ו.? אולי אחיינו של עוזי ו.? סבא? מי אתה? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה את מוטרדת מזה שהוא מוטרד כל כך? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סתם מחכה שמישהו יתחיל איתי - אני לבד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כנראה לא הבן של. ואולי הפתיל הזה יעניין אותך:תגובה 109862 |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מעניין ואף זכור לטובה, אך עדיין לא עונה על שאלתי (אם כי הלכה האופציה הראשונה). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עצרתי, ועכשיו מה? איזה זכויות אני מקבל עבור כל אחת מהאפשרויות? מה אני בעצם עושה עכשיו? גלים? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה לא מקבל שום זכויות- עצם שייכותך למשפחת ו. זו כבר זכות אחת גדולה, הלא כן?- אך אנחנו נקבל את הזכות לדעת מי אתה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראי תגובה 139532. מסתבר שכשיש חמישה אחים1 במשפחה (ואף לא חתול אחד), יש סיכוי לא-זניח ששניים מהם יקלעו לאותו אתר. 1 ואחיות בכלל |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הזכות להיות שייך למשפחה ניתנה לי ע"י מאמץ לא קטן - אבל לא המאמץ שלי. אתה כבר השקעת יותר מאמץ ממני בשביל זכות הרבה יותר קטנה. אני אחיו של עוזי ו.(1) אנחנו חמישה ילדים במשפחה - עוזי הראשון ואני השני. (1)אני לא יודע למה ו. ולא השם המלא אבל סטנדרטים שעוזי קובע אני לא ממהר לשנות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עזוב שטויות, אני לא השקעתי שום מאמץ, את רוב המאמץ השקיעו העורכים של האייל בנסיונות מוצלחים להתעלם מהפתיל האוף-טופיקי הזה. אבל לפני סיום: אחד הקוראים באייל 1 ביקש ממני לשאול מה קורה עם גל. אז תעשה טובה- בפעם הבאה שאתה מדבר עם האחיינית שלך, תגיד לה שיש אנשים שמתגעגעים (במחשבה שניה- עוזי ו. יכול למסור לה את זה יותר מהר). אה, וכמעט שכחתי: אני "את" ולא "אתה". 1 קצת חוצפן, אבל אין לי לב להגיד לו לא. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אין לי כוונה להתאמץ ולברר לעומק את סוגיית המאמצים. לילדים של עוזי יש דוא"ל משלהם אבל את הכתובת צריך לבקש ממנו או ישירות מהם. זה היה בכוונה!(1) יצאתי מנקודת הנחה שהקוראים הותיקים באייל מכירים אחד את השני טוב ממני, ולכן הסתמכתי על: תגובה 138619 להשתמע גדי (1) אבל בכל זאת בשגגה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הביקורת זוכה להתפרסם בגליון הראשון (המבוקר) http://www.okapi.co.il/bikoret.html עכשיו צריך ביקורת ל"מותר"? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מתגעגעים אליך הרבה! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מעניין שכל הביקורות הקטלניות באייל תמיד מתבצעות בעילום שם מוחלט. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אתה לא ממש הבנת את הסאטירה של השוטה, נכון? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סאטירה מדהימה. יש ארבע דרגות של ביקורת: 1. המלומדת, כזו שלעיתים אין סיכוי רב להבינה אלא להתייחס אליה כמו אל מוזיקה או פואמה עם מילים יפות וזרימה נעימה. מוסף ספרות של הארץ הוא הרבה פעמים כזה. 2. הידענית, בדרך כלל של איש המבין בתחום אך מעדיף לשמור על ניסוחים מתקשרים תוך חריגות נדירות למינוחים מקצועיים תוך הסברתם. לדוגמה, ביקורת הקולנוע של יאיר רווה בהעיר. 3. ביקורת צחוקים מלווה בידע חלקי ועובדתי מתובל בהומור פנימי (וקצת חנוני). לדוגמה, כל הביקורות באתר fisheye. 4. ביקורת סרקאסטית כזו הבזה למושא הביקורת, אך מעדיפה שלא להגיד שוב דבר בעצם. שופכת הרבה מילים לשווא, מתוך ניסיון האדרה עצמי. איפה הסאטירה נמצאת? יכול להיות שהיא מנסה לבקר ביקורות מהסוג הרביעי אך בעצמה נופלת לאותו פח, בהעדר ביקורת עצמית שהיה שם אותה בקטגוריה השלישית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הביקורת הנ''ל נכתבה עוד בטרם הגיליון יצא. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זאת היתה ביקורת אוהדת, זאת הית הביקורת מפרגנת, זאת היתה ביקורת אובייקטיבית (''הכי אובייקטיבית שיש'' אם לעשות פארפראזה על שועל), זאת היתה ביקורת בונה, וזאת היתה ביקורת שצוטטה, הפלא ופלא, בגליון הראשון של אוקפי. ביקורת קטלנית יש לי רק על מטומטמים שמתעקשים לצעוק בראש חוצות ''תראו איזה אידיוט אני'', אבל לא אמתח אותה כאן בעילום שם מחמת הכבוד שאני רוחש לאכסניה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
וזאת היתה ביקורת ששעשעה אותי להפליא. אין הרבה דברים שמשעשעים אותי ככה. ושכ''ג יודע את זה. וגם אם לא, ברגע שאתה מפרסם השליטה כבר אינה בידיך. אתה יכול לאהוב זאת ויכול שלא לאהוב זאת, אבל עליך לדעת זאת ולקחת את זה בחשבון. אפילו אם הביקורת קטלנית, גם זה קורה. ולפעמים זה גם מוצדק. יוצר שלא מעוניין בביקורות, שלא יפרסם. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |