|
||||
|
||||
השאלה שלך מאירה באור חדש את המושג "בית חרושת לציונים". בכל אופן, אני יודעת שהצבא מתייחס באופן דומה לעתודאים, אך לא ידעתי שזו הגישה בכלל באקדמיה. אם אכן זו הגישה, אני אכן רואה בה בעיתיות מסוימת (כגישה), אך לא את הבעייתיות הפרקטית שיש בשיקלול דמוגרפי של ילדים. מס' בני האדם העתידי במדינה משפיע על הרבה יותר מהדמוגרפיה, ואני רואה פגם חמור בהתייחסות הצרה שהוועדה מראה. בערך כמו שדמוגרפית היו זקוקים לX יהודי מרוקו בשנות החמישים, ואף אחד לא חשב האם המשק עומד בזה, איפה הם יגור, איזה חינוך הם יקבלו, וכו'. מסתבר שאנחנו לא לומדים מהנסיון. |
|
||||
|
||||
אה - לא, זו לא הגישה באקדמיה. הצרכנים הם אלה היוצרים מגמות, לא האוניברסיטה. האוניברסיטה יכולה להחליט לפתוח חוג חדש למדעי המחשב, אבל הציבור הוא זה שנרשם בהמוניו. בגלל זה תמיד ישנה חוסר התאמה בין צרכי השוק למספר הבוגרים (למשל, אם לפני 8 שנים היו חסרים בוגרי מדעי המחשב, הרי שבעוד שנה יהיו הרבה יותר בוגרים מכפי שהשוק מסוגל לקלוט). |
|
||||
|
||||
אז איך מחליטים כמה מקומות לפתוח לתלמידים בחוגים שונים? |
|
||||
|
||||
להערכתי זה תלוי בזמינות המשאבים הדרושים לקיום הלימודים. מספר המרצים ועוזרי ההוראה הזמינים, מחשוב, מעבדות , כיתות. מובן שתמיד קיים הפיתוי הכלכלי לקבל ''קצת'' יותר תלמידים במטרה להרויח יותר כסף ולפעצים האוניברסיטה נכנעת לו... |
|
||||
|
||||
אז אם מספר הסטודנטים נקבע על ידי מספר המרצים, השאלה היא איך נקבע מספר המרצים. לפי איזה קריטריון מוקצים תקנים לפקולטות השונות? |
|
||||
|
||||
ברור, לפי מספר הסטודנטים! |
|
||||
|
||||
דוקא עניין המרצים הוא הכי פחות משמעותי. מרצה יכול בהשקעה דומה להעביר קורס 10 סטודנטים ול 200 הבעיות היותר משמעותיות הן כיתות, מחשבים ומשאבים אחרים שמוגבלים במספר התלמידים שהם יכולים לשרת. במקרים הללו יש את כמות המשאבים הקיימת והוספת משאבים רק כשיש גידול מתמשך בביקוש מה שמאפשר את הגדלת החוג באופן הדרגתי. |
|
||||
|
||||
I beg to differ. Teaching 10 students and teaching 200 students is entirely different, in ways that preclude solution by the means you are referring to. With 10 students you can be constantly accessible to everyone, you can conduct joint discussions, know the students personally, cater to their specific problems, and overall make the learning experience more beneficial to all.
With 200 students you can't make useful discussions interactive, because people constantly get in each other's way, you have a limited time to answer questions, if at all, you cannot know all students personally, et cetera, et cetera. Of course, this is different for different lecturers, some lecturers can easily handle 200 students, but will certainly falter at 400, or even 300, it depends on the lecturer, though _always_ the active participants will be in a minority when you have more than a few half-dozen students. I talk, of course, only of my experience as a student, rather than as a teacher. But that has been my experience, when comparing classes with various amounts of students and various amounts of resources. Yes, greater halls, air conditioning, coputer-connected projectures, they can all help the learning experience. But they cannot compensate for the problems caused by too large a student per lecturer ratio. |
|
||||
|
||||
אתה בהחלט צודק. כוונתי הייתה שמבחינה אדמניסטרטיבית אין משמעות לרמת ההוראה אלא רק למספר השעות שהמרצה יצטרך להשקיע, לשכר שישולם לבודקי התרגילים, לגודל הכיתה ולעומס על חדרי המחשבים. בדרך כלל בקורסים של שנים ראשונות (שמושפעות מההחלטה כמה תלמידים יתקבלו לחוג) כל אילו הם קצת מתחת למינימום הנדרש. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |