בתשובה לדיקי סמבן, 19/11/99 11:31
 |
|
 |
||
|
||||
 |
דווקא שתי הדוגמאות שנתת נקרו בדרכי לא מזמן, אך אין ספק שישנו תהליך של מעבר לשפה דלה יותר. עצוב לראות כיצד הדבר היחיד שגורם לצעירים כיום לפגוש מילים ותיקות יותר בעברית הוא מבחן הפסיכומטרי (וזו כבר סיבה אחת טובה שלא לוותר על המבחן הזה)... השאלה היא האם יבואו מילים חדשות כדי למלא את החסר? האם אין המילה "בלאגן" מחליפה טובה למדי ל"אנדרלמוסיה"? מכיוון שכן מגיעות מילים חדשות לשפה (אם כי הן מגיעות אלינו דרך הסלנג, בעיקר, ומתקשות להתקבל במוסדות השמרניים יותר), הרי שהטענה כאילו העברית נעשית רזה יותר אינה מוצדקת. העברית הייתה שפה מתה במשך כמעט אלפיים שנים. במהלך החייאתה הפלאית, השתמש בן-יהודה במילים ישנות מידי מכדי לעמוד במבחן השימוש, ומצד שני ניסה להמציא מילים חדשות, שגם הן כשלו שמבחן הזמן. הנותר הוא מועט, והמיעוט הזה הוא שאפשר את השרדותן המיותרת של מספר לא קטן של מילים שרק בשנים האחרונות החלו נעלמות לאיטן (אספקלריה ואסקופה כשתי דוגמאות לא רעות ממאגר הפסיכומטרי האישי והנשכח שלי). העברית, אם כן, נמצאת בימים אלו במצב ביניים מציק - מצד אחד המילים הישנות נעלמות והולכות מהתרבות המדוברת שלנו, ומצד שני, מילות הסלנג שנכנסו להחליפן אינן מוצאות את דרכן אל תוך השפה הכתובה. כשהן כן מצליחות לחדור לטריטוריה המקודשת הזו, הן מואשמות בדלות וברדידות. מה שנותר, אם כן, היא שפה ספרותית הולכת ומצטמצמת המקשה על שרידתה של שפת הדיבור, ומושכת אנשים להמצאת עוד ועוד מושגים קצרי-חיים, שהופכים את השפה לכמעט גיבריש המובן רק בתוך קבוצה מסויימת של דוברים. מושגים שכן מצליחים לחדור אל הקונצנזוס, לעומת זאת, זוכים להתנפלות ציבורית, ומקבלים מגוון מובנים, לעיתים מנוגדים זה לזה - כך "חבל על הזמן", שהחל בתור ביטוי לביטול וזלזול ("חבל על הזמן שלך, אל תלך בכלל למוסך הזה, סתם גנבים"), הפך ברבות הימים לביטוי הלל ("ראיתי סרט משהו חבל על הזמן"), ואף זכה לראשי-תיבות קליטים. מי שמונע מהשפה העברית להמשיך להתפתח הוא דווקא הממסד שמסרב לקבל לקרבו את המילים הנפוצות כל-כך, הממלאות תפקידים בנאליים כל-כך. אין מדובר כאן על מילים גסות, כפי שהסלנג נוטה לנפק באופן קבוע, אלא על מילים פשוטות ונקיות, שאין כל סיבה לקבלן לחיק העברית, מלבד העובדה שהן זאטוטות אל מול ההיסטוריה העתיקה של השפה העברית. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
אני מסכים עם דובי שהשפה לא נהיית דלה יותר, אלא רק משתנה. יתרה מזו, אני חושב שהשפה *לא יכולה* להעשות דלה יותר, שכן אנשים משתמשים בה באופן טבעי להביע את רעיונותיהם, ואם עולם הרעיונות של האנשים לא נעשה דל יותר (ואני חושב שלא), ואם צרכי התפקוד החברתי, המתבטאים בשפה, לא נעלמים - בהכרח נשמר העושר של השפה - אם במלים חדשות שמומצאות, ואם בניואנסים חדשים או משתנים לביטויים קיימים. אלא מאי? יש בכל זאת בעיה בקצב השינוי ההיסטרי של העברית. הבעייה היא ההתישנות המהירה באופן מבהיל של טקסטים. שהרי דובר עברית ממוצע צריך היום ספר פירושים כדי לקרוא את עגנון. וגם תרגומים נדרשים לעדכון כל שניים-שלושה עשורים. קראתי פעם אמירה: אילו מסכנים האנגלים, להם יש רק שייקספיר אחד; ואילו אנו, התמזל מזלנו: אצלנו כל דור ודור קם לו תרגום חדש, ואנו מקבלים עוד שייקספיר. אני לא בטוח מה אפשר לעשות, ואם אפשר לעשות משהו - אבל קצת חבל, לא? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עולם הרעיונות מתרחב אמנם, אבל השפה שבה מביעים אותו לא בהכרח. היא יכולה גם להתגמש. ביטויים משפות אחרות - בעיקר אנגלית - נכנסים לשימוש יומ-יומי, לא רק בסלנג, ומוטמעים בשפה. האם מלים כמו ויקאנד נחשבות מלים עבריות ברגע שנקלטו? המצב, למיטב ידיעתי, גרוע עוד יותר ביפנית. אני לא דובר את השפה ולא ערכתי מחקר בנושא, אבל להבנתי ביפנית יש עשרות מלים אנגליות שנכנסו לשפה, בלי אלטרנטיבה מקומית. הכיוון הזה יוביל, בסופו של דבר, לטשטוש ההבדלים בין השפות - נגיע למצב שדוברי שתי שפות שונות יבינו אחד את השני בכלליות, מכיוון ששמות העצם והפעלים נובעים ממקור משותף ורק המבנה התחבירי נשאר מהשפה המקורית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כל העולם שפה אחת – ומה רע בזה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מצד אחד - מה רע? אוניברסליות, קוסמופוליטיות, שבירה של הבדלים לאומיים וכו'. מצוין. מצד שני, יש כאן "הוצאה לגמלאות" של שפות ישנות. כפי שאמר ירדן, כבר עכשיו מוציאים תרגומים חדשים ליצירות שתורגמו לפני 20 שנה. אפילו אם נתעלם מהעובדה שלכל שפה יש (או אין) יופי משלה, יופי שיעלם אם כל השפות "יישרו קו", עדיין ישאר לך המטען התרבותי - ספרות, שירה, קולנוע וכו' - שילך לאיבוד או יאלץ לעבור תרגום. אין לי ספק שהגלובאליות של התקשורת וה-Mass Media ("גלובאליות" במובן של "התקשורת האמריקאית מגיעה לכל העולם") תגרום לטשטוש הזה בין השפות. השאלה אם זה בהכרח דבר טוב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה בהכרח דבר רע. וודאי שהבנה בין העמים היא ערך חשוב. אך כולנו נסכים שאנשים חושבים באמצעות השפה שלהם, והשפה קובעת (ברמה זו או אחרת) את צורת המחשבה. בנוסף, לכל שפה יש יתרונות וחסרונות משלה בהבעת רעיונות או ביכולות להפיק ממנה יופי. אם נקבל את שתי ההנחות האלו, נראה שמעבר של האנושות להשתמש רק בשפה אחת יגרום לדלדול ניכר ביכולות שלנו ליצור תרבות מגוונת ומעניינת. הרבגוניות של התרבות בעולם תקטן באופן ניכר. ברור שיש לזה גם יתרונות - סביר להניח שאנשים דומים יותר אחד לשני ישנאו אחד את השני פחות, למשל - אבל זה יהיה עולם משעמם מאוד לחיות בו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
איך שהעולם הזה נראה, אין לי כל בעיה עם עולם משעמם יותר. המאה העשרים, למשל, היתה מאד מעניינת, וראה את דבריו של העורך הראשי שלכם לגבי ''איש המאה''. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
היהודי הנזכר בכותרת סבר, כמו אדם קלין ומגיבים אחרים כאן, ששפה משותפת יכולה להפחית שנאה בין אנשים, ולפיכך המציא את האספרנטו. האספרנטו, כידוע, לא נהייתה להיט כמקווה, אם כי כיום נראה כי האנגלית עושה דבר דומה. מכל מקום, אני חושש שההנחה הזו, הנראית סבירה, לא מתיישבת עם שני נתונים, לפחות: הראשון, שבו אני לא לחלוטין בטוח, אבל די בטוח: ברואנדה מדברים ההוטו והטוטסי באותה שפה. בשני אני כן בטוח: היתה שפה כזו סרבו-קרואטית. I rest my case. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בכלל לא! אנשים חושבים באמצעות הראש שלהם. גם חירשים אילמים חושבים. גם חיות חושבות. גם ילדים שלא למדו לדבר חושבים. גם הלן קלר חשבה עוד לפני שלמדה שפת סימני מגע (והיא היתה חרשת אילמת עיוורת). לאחר שלמדה לתקשר היא גם תיארה את חוויותיה, מחשבותיה ורגשותיה מאותה תקופה. צא ולמד. המחשבה שנהיינו חברה בהמית, כוחנית וכובשת בגלל הסלנג הצבאי היא שטותית. הסלנג הצבאי קביל, יומיומי ואינו צורם עד כדי בחילה בגלל שאנחנו מי שאנחנו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
סתם תהייה: ואולי הלן קלר "תרגמה" את מחשבותיה למילים כאשר העלתה אותן על הכתב? אין לנו אפשרות לדעת זאת, כי כל התקשורת של הלן קלר איתנו מתבצעת באמצעות מילים. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |