 |
דבריך לוקים במספר טעויות בסיסיות, אשר אינן זניחות דווקא, אלא מהותיות ביותר והעמדתן על דיוקן, משמיטה את הבסיס מתחת לדבריך והופכת את כל התמונה:
פרשת ויצמן-סרוסי, פרט להיותה פשיטת-רגל מוסרית, הינה שרשרת עבירות רצופה שרישומן אחת לאחת ישווה את הרישום-הפלילי של ויצמן לזה של אחרון האסירים. שורש הטעות היא חוסר-ההבחנה הרווחת (גם בתגובתך, למרבה הצער) בין ההגדרה המילונית למילה "שוחד" לבין הגדרתה החוקית. אם כן, כדי להעמיד דברים על דיוקם, אחת ולתמיד: כדי להאשים ולהרשיע אדם בלקיחת שוחד, אין כל צורך להוכיח שנתן או אפילו שהתכוון לתת דבר-מה תמורת השוחד. זה הכלל - לקחת משהו - זה שוחד. חד וחלק.
לא למותר לציין גם כי במקרה ויצמן לא היתה המדינה נזקקת לגדודי החוקרים אמיצי-הלב של משטרת ישראל, אף לא למשלחות נכבדות לאנגליה או ארה"ב. העיתונאי יואב יצחק פרש לפניה את כל מסכת האירועים, כולל דוקומנטציה מפורטת. כל מה שהיה צריך לעשות, אם היו רוצים לעשות דין צדק, זה לסדר הכל יפה בקלסר, לשים חוצצים ולהגיש כתב-אישום. אבל לא רצו לעשות צדק. העדיפו את מידת הרחמים. זה בסדר מבחינתי, אני חסיד גדול של מידת הרחמים ואינני סבור שהדין צריך ליקוב את ההר בכל מקרה ומקרה. כנראה ששמרו הרבה רחמים בצד בשביל עייזר, כך שכמו בשיר הילדים הידוע, בשביל אריה לא נשאר. לא שזה בכוונה, חס וחלילה, כמו שזה לא בכוונה שכל הפרנקים נחתו בעיירות-פיתוח, וכמו שזה לא בכוונה שהם מאכלסים 80 אחוז מתפוסת בתי-הסוהר במדינה. לא בכוונה. קורה.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש