|
||||
|
||||
יש לנו מקרה מבחן: טבח כפר קאסם ב-1956, המעשה הזוועתי ביותר בתולדות צה"ל. מחלקה בפיקודו של סגן פירשה פקודה עמומה ומעורפלת של מפקדת הגדוד פירוש רצחני, ואכן ביצעה רצח נתעב של לא-לוחמים. אכן: מקרה של צייתנות אטומה ועיוורון מוסרי. אבל יש לנו גם קבוצת ביקורת: שתי המחלקות האחרות באותה פלוגה ושתי הפלוגות האחרות (שש מחלקות) של אותו הגדוד פירשו אותה פקודה ברוח צבאית-חיילית אנושית, וביצעה את פקודת העוצר תוך הקפדה על כך שאיש לא ייפגע (פרט למקרה אחד שהיה למעשה תאונה). בלי אפולוגטיקה וצדקנות: בתוך מרחב הפעולה, ההכרעה, השיקול המוסרי והאחריות האישית שיצר מצב המלחמה הקיצוני היה היחס 8:1 בין כישלון מוסרי מחפיר לבין הכרעה מוסרית נכונה. מותר לשער שגם כמה תכונות יהודיות-ישראליות הנחשבות טיפוסיות מילאו כאן תפקיד: רגישות יהודית למצב הקורבן, האינסטינקט האינדיווידואליסטי היהודי והישראלי, היוזמה האישית והראש הגדול (הקשורים ביכולת האילתור). וכמובן ההקשר הכללי של מערכת צבאית-פוליטית המחוייבת רשמית לערכים שאיפשרו אחריות מוסרית זאת, להבדיל ממערכת (הגרמנית למשל) שעודדה רשמית אכזריות ורצחנות. יש לנו סיבות טובות לביקורת עצמית; אין סיבות טובות לשינאה עצמית. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |