בתשובה לג. שמעון, 13/10/02 14:14
הנכחת ''מציאות נעדרת'' 98429
טל כהן • בתשובה לג. שמעון יום א', 13/10/2002, 16:30
אם כך, מדובר פה בשאלה של טעם אישי לחלוטין: האם מראה התמונה מעלה בדעתך סיפור, או שיש צורך "לדובב" אותה? כפי שכבר אמרתי, עבור רקדנית בלט (מפונקת?), התמונה של ואן-גוך עשויה לדרוש דיבוב רב בהרבה מזו של וורהול.

אני רוצה להצמד דווקא לדוגמא של הציור מהמאה ה- 18. כדאי להבהיר שאני רחוק מלהיות מומחה באמנות, אבל מה לגבי (למשל) סדרות על גבי סדרות של ציורים ממאות קודמות בסגנון "דומם עם תפוח"? אני מנסה להבין מה השוני המהותי בין ציור של פחית קוקה-קולה לציור של קערת פירות. שניהם מוצרי צריכה נפוצים, וקשה לי לחשוב על מאפיין מהותי של האחד שאינו מופיע באחר. האם ציורי "דומם עם תפוח" כוללים מאפיינים פוסט-מודרניים?
למה מפונקת, למה? 98462
העלמה עפרונית • בתשובה לטל כהן יום א', 13/10/2002, 18:36
רקדניות בלט עובדות מאד מאד קשה.
שעות של אימונים, דיאטה קפדנית, מאמץ גופני טורדני...
למה ללכלך?

________
העלמה עפרונית, שחושבת שיותר קשה להיות רקדנית מאשר בייביסיטר של רקדנית, אבל לא שאלו אותה ממילא.
הנכחת ''מציאות נעדרת'' 98473
ג. שמעון • בתשובה לטל כהן יום א', 13/10/2002, 19:37
טל,

אצל ג'יימסון (ולא רק אצלו) אין מדובר בטעם אישי ובפרשנויות אידיוסינקרטיות. הפרשנות אינה יכולה להביא בחשבון כל סיפור או אסוציאציה. ההנחה היא שכל יצירת אמנות פורשת "מרחב פרשנות" שמצד אחד גבולו אינו מסומן (לא בגבול ירוק ולא בגבול סגול), אך מצד שני אם הרחקת לכת אזי ברגע מסויים ברור שחצית אותו.

אולי כדאי להעזר בדוגמה חיה שיש לנו כל העת במדור השירה. אור רוגובין הוא פרשן מן הסוג השמרני (כמו ג'יימסון), כל פרשנויותיו לשירים מעוגנות בנקודות אחיזה שיש בשיר, לעולם לא תמצא אותו מפליג הרחק מהשיר. ולכן, לא בכדי (מנקודת ראותו) הוא ביקר את תומר ליכטש על כך שהוא הפריז במה שמכונה "אינטרטקסטואליות", קישור לכל מיני טקסטים פילוסופיים שיש ספק אם הטקסט מכוון אליהם ("מרפר" אליהם) באמת. (ראה הדיון בין השניים על פרשנות השיר על "איי הדרום").

באשר לטבע דומם:

למיטב ידיעתי (ואם אני טועה אודה למי שיתקנני) טבע דומם כנושא שלעצמו אינו נפוץ במאה ה-‏18 (אף שיש אלמנטים של טבע דומם בציורים שהתמה שלהם רחבה יותר).

"טבע דומם עם תפוח" יכול להיות קיטש שמוכרים בתחנה המרכזית (כלומר מלכתחילה הוא נעדר עומק) והוא יכול להיות ציור מודרניסטי בנוסח סזאן (חיפוש קצר בגוגל יניב להערכתי המון תוצאות), שהוא מאוד אקספרסיבי, סוער ורב הבעה (איזו הבעה בעצם יש לתפוח? הנה, כבר הזמנה לפרשנות); הוא יכול להיות טבע דומם "קוביסטי" שעושה מניפולציה על החלל שמוצג בתמונה, מעוות אותו בצורה כזו או אחרת האופיינית לקוביזם (ושוב מעלה תהייה המזמינה לפרשנות). אני מקווה שברור השוני בין דוגמאות אלה לבין החפצים בתמונותיו של וורהול.
הנכחת ''מציאות נעדרת'' 98479
טל כהן • בתשובה לג. שמעון יום א', 13/10/2002, 20:36
או זהו, שההבדל כלל לא ברור לי; למעשה, חוסר ההבדל הוא בדיוק מה שמפריע לי. ציורי "דומם" למינהם צוירו בהמוניהם במאות קודמות, גם ע"י ציירים דגולים (סזן למשל - "תפוחים ותפוזים"). הבה ונשוב אל ואן-גוך לרגע: האם מרחב הפרשנות של "חמניות" גדול מזה של "נעלי אבק היהלומים"?

הטענה שלי היא שציורים עם מרחב פרשנות מינימלי-עד-בלתי-קיים היו קיימים מאות שנים בטרם הפוסט-מודרניזם; ולכן אני מתקשה לקבל "מרחב פרשנות זעיר" כמאפיין של פ"מ.

בעצם, עדיין אין לי הגדרה עבור אמנות פ"מ; אינני יודע מהי אמנות זו. ברור שקל לראות הבדלים בין ציורים מתקופות שונות, ובפרט סגנונו של וורהול, למשל, הוא ייחודי ומובהק. (אינני יודע אם הייתי מזהה את ה"נעלים" בגרסה זו כציור שלו, אבל את גרסאות הצבע הייתי מזהה מיד). אין לי שום בעיה עם הגדרת הסגנון הייחודי של וורהול ודומיו בשם כלשהו, והשם "פוסטמודרניזם" כשיר למטרה זו בדיוק כמו כל שם אחר (למעט אולי העובדה שעבור אנשי מדע רבים, המלה "פוסטמודרניזם" מהווה סמרטוט אדום, משום שפ"מ במדע – להבדיל מפ"מ באמנות – הוא, כך נדמה לי, אוסף של טענות מגוחכות וחסרות יסוד).
הנכחת ''מציאות נעדרת'' 98489
ברקת • בתשובה לטל כהן יום א', 13/10/2002, 21:38
יש מימד נוסף - לפירות וירקות אין לוגו (או לפחות בזמן שבו צוירו התפוחים של סזאן לא היתה עליהם מדבקה של מועצת הפירות). הם חפץ טבעי, וכמו הגוף האנושי או נוף העולם, שימשו בציור, מסורתית, לתיאור ריאליסטי מצד אחד ולהעברת מסר רגשי או רוחני מצד שני.

לעומת זאת, פחית קוקה קולה היא לא חפץ טבעי, היא מותג. אפשר להניח בצדק שוורהול לא כיוון להעביר דרכן שום רגש של ממש. אמירה כן, רגש לא. וכשיש העברת רגש באמנות פ"מ, זה רגש ממוחזר, עייף, משתקף בעצמו אלף פעמים.

ודבר נוסף - יש לה ערך כלכלי. את האמנות הפ"מ אי אפשר להפריד מההבט הכלכלי שלה (קפיטליזם מאוחר, כן? כל היחסים הם יחסים כלכליים) ומהרמיזות הציניות לעולם שבו היא קיימת.
הנכחת ''מציאות נעדרת'' 98491
ברקת • בתשובה לברקת יום א', 13/10/2002, 21:41
יש לה ערך כלכלי = לאמנות של פחיות הקולה. וגם לפחית הקולה עצמה. הרי היא רק סמל לתאגיד ענק, למפלצת של תרבות שבלעה את כל העולם. אותו דבר לגבי המרקים של קמפבל, הפנים של מרילין מונרו והקטשופ של היינץ. הכל משתטח, אומר וורהול, לכדי הערך הכלכלי והכוח התרבותי שנובע מהערך הכלכלי הזה.
הנכחת ''מציאות נעדרת'' 98514
טל כהן • בתשובה לברקת יום א', 13/10/2002, 22:31
"..., אומר וורהול, ...". כלומר יש אמירה, יש מרחב פרשנות. הוא פשוט שונה, זה הכל.

האם יכל וורהול לצייר פחית קולה ("טבע דומם עם פחית") ללא לוגו? עם לוגו של חברה מפוברקת? האם לא היה זה חטא לאמת מצידו? ממש כמו ואן-גוך והחמניות, הוא צייר עצם סתמי מהמציאות שסביבו. האם זה שהמציאות השתנתה (יש סוגים חדשים של עצמים סתמיים) מוביל בהכרח לכך שגם האמנות השתנתה?
הנכחת ''מציאות נעדרת'' 98556
ברקת • בתשובה לטל כהן יום א', 13/10/2002, 23:44
וורהול לא בחר עצם סתמי ''סתם'', אלא עצם עם מותג ונוכחות חזקה. אתה אומר שהמציאות השתנתה, כלומר שיש סביבנו יותר עצמים כאלה. אבל קח לדוגמה את מוזגת החלב של ורמיר. מן הסתם הכד שהיא מחזיקה והחלב שהיא מוזגת היו גם כן סחורה עוברת לסוחר, אבל אנחנו לא תופסים אותם ככאלה. אנחנו רואים בהם חלק מרגע קסום שהאמן תפס (או כל תיאור רומנטי אחר שאוהבים לתת לאמנות של ורמיר). אצל וורהול, לעומת זאת, ברור שמדובר בסחורה. הוא לא התאמץ אפילו לצייר נערה מודרנית שותה קוקה קולה. אצלו המוצר הוא הכוכב.
הנכחת ''מציאות נעדרת'' 98669
ברקת • בתשובה לברקת יום ב', 14/10/2002, 15:50
אגב, התכוונתי לציור הזה:
מתקן מים של ''מי עדן'' כאמנות 98529
ג. שמעון • בתשובה לברקת יום א', 13/10/2002, 22:51
ברקת,

בתגובתך העלית את הנושא של הקשר בין הכלכלה לתרבות, אז הנה דוגמה שנתקלתי בה ביום שישי האחרון על גבי העמוד האחורי של "מוסף הארץ": פרסומת למתקן מים של מי עדן שנמכר באופן מוצהר כיצירת אמנות:

על המתקן, לכל גובהו, מוטבע ציור דיוקן פניה של אישה בלונדינית בסגנון הקומיקס המאפיין את ציוריו של רוי ליכטנשטיין, אמן פוסטמודרני. (אין זה מקרי, הציור הוא חיקוי במובהק של ליכטנשטיין). לפיה של האישה המצוירת מוצמד ה"בלון" שבתוכו הטקסט שדוברים גיבורי הקומיקס, והאישה אומרת לנו: "אמרתי לו פיליפ... אתה אמן גדול, כל הכבוד... כוס מים אפשר לקבל?"

למטה מופיע הכיתוב הבא: מי עדן מזמינה אתכם להציב במשרד או בבית יצירת אמנות, שעוצבה על ידי פיליפ סטארק מעצב בעל שם עולמי, אז קחו לגימה מהחיים אצלכם במשרד או בבית.

כלומר, כשאתם רוכשים מכונת שתייה של "מי עדן" אתם בעצם רכשתם לכם יצירת אמנות. מה יותר טוב משתי צפורים במכה אחת?

הפרסומת הזו (עם המוצר עצמו, כמובן) היא מהדוגמאות המובהקות ביותר שנתקלתי בהן המאשרות את טענתו של ג'יימסון שבעידן הפוסטמודרני "הייצור האסתטי השתלב בייצור הסחורות".
מתקן מים של ''מי עדן'' כאמנות 98564
טל כהן • בתשובה לג. שמעון יום א', 13/10/2002, 23:58
האם בעלי מלאכה בעבר לא ניסו ליצור מוצרים אמנותיים במידת האפשר? האם יצירות של (נניח) חייטי צמרת במאה ה- 17 לא נחשבו ליצירות אמנות (בחוגים הנכונים)? מה לגבי גביעי יין מפוארים? יצירות אמנות ארכיטקטוניות? קופסאות תכשיטים? וכן הלאה.

ההבדל היחיד כאן הוא, לטעמי, בייצור *ההמוני* של הסחורות/יצירות האמנות. אבל אמנות במוצרים יומיומיים תמיד היתה קיימת (רק שפעם היא היתה לעשירים בלבד).
הנכחת ''מציאות נעדרת'' 98541
ג. שמעון • בתשובה לטל כהן יום א', 13/10/2002, 23:12
טל,

מה שעושה הבדל מהותי בין הטבע הדומם של סזאן (שהזכרתיו בתגובתי הקודמת) והחמניות של ואן גוך לבין ''נעלי אבק יהלומים'' הוא האקספרסיביות, סערת הנפש, שמביע סגנונם של שני הציירים המודרניים (במשיחות המכחול ובאופי הצבעוניות, למשל) לעומת שיוויון הנפש בסגנונו של וורהול הפוסטמודרני. אך באזכור הבדל זה אני כבר גולש למאפיין אחר של הפוסטמודרניזם שנקרא ''דעיכת האפקט'' או הרגש, שעליו כידוע לך הרחבתי בחלק ב' של המאמר.
הנכחת ''מציאות נעדרת'' 98563
טל כהן • בתשובה לג. שמעון יום א', 13/10/2002, 23:58
המממ... אז נמשיך לתהות על כך בחלק ב'.
הנכחת ''מציאות נעדרת'' 98765
דובי קננגיסר • בתשובה לטל כהן יום ב', 14/10/2002, 23:18
(שיבוא בדיוק שבוע לאחר תאריך פרסומו של חלק א', למי שתהה).
חזרה לעמוד הראשי המאמר המלא
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים
האייל הקורא RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש © כל הזכויות שמורות