 |
אוי, אל תשאל. זה מזכיר לי שעבדתי בזמן מסוים בלשכת תיירות מסוימת בשדה תעופה מסוים שלא אנקוב בשמו (אבל השיפוצים בו אמורים להסתיים בשנת 2000).
לילה אחד, במקום השאלות הרגילות על "איפה עומד האוטובוס לירושלים", הגיעה תיירת אמריקאית על כסא גלגלים, אשה שחורת עור עם עודף משקל רציני, לובשת בגדים פשוטים וישנים - ופרשה מולנו מודעה של עיתון אמריקאי שהבטיח חבילת תיור צליינית זולה. אבל מסתבר שבמקום לרכוש דרכם את הכרטיס, היא פשוט טסה לארץ וחשבה שתקבל את החבילה כשהיא מגיעה. לא היתה חבילה, היא היתה צריכה לרכוש הכל מהתחלה. וכסף רב לא היה לה.
לכו תמצאו ביום שישי באמצע הלילה מלון ירושלמי זול מספיק, עם נגישות לנכים, לאשה על סף בכי שלא מבינה מה היא עושה שם בשדה התעופה. מצאתי מלון כזה בסוף, והייתי צריכה להתחנן בפני אחד הנערים סוחבי המזוודות שיסייע לי להרים אותה ולהכניס אותה למונית. הבטחתי לה שבמלון כבר יטפלו בה ויגידו לה איפה ואיך היא צריכה לבקר. היא ניסתה להגיד "תודה ולהתראות", אבל לא יכלה, בגלל שיעול גדול שחסם לה את הגרון, ואיתו כנראה גם גוש ליחה. וככה ראיתי אותה מתרחקת. עד היום הסיפור הזה עושה לי רע.
(ומכיוון שאני לא רואה למה רק אני צריכה לסבול, גם אתם קראתם אותו).
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש