 |
|
 |
||
|
||||
 |
ולהגיד לי אם זה באמת נכון, שעקרונות האי-ודאות גלשו מהפיזיקה אל תחומי מחקר פילוסופיים וחברתיים, ומשם גם אל הכלכלה? ונסיים בברכת "הגבתי ראשונה!". |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
עקרונות אי הוודאות היו בתחומי מדע החברה מאז ומתמיד - אבל אם בעבר הדבר נחשב לכורח וראייה לכך שמדובר ב"מדעים לא מדוייקים", הרי שהיום עושה רושם שהדבר הרבה פחות מביך את החוקרים, והם נתלים בעקרון אי הוודאות (פעמים רבות בלי באמת להבין מה הוא אומר) כעץ נוח לתירוץ אי הוודאות במודלים שלהם עצמם. כמובן שהיה הרבה יותר פשוט רק להגיד שמדובר במערכת סבוכה הרבה יותר מדי מכדי לאפשר ניבויים דטרמיניסטיים, אפילו אם לא הייתה שום אי וודאות ברמה התת-אטומית. ואני רוצה לשאול: למיטב ידיעתי לפרסי נובל בכלכלה יש היסטוריה בעייתית משהו, כאשר רבים מהם ניתנו לתאוריות שהופרכו כעבור שנים בודדות. האם הבחירה של הועדה במחקר שנעשה לפני 20 שנה היא ניסיון לשבור את המסורת הזו? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש לפרסי הנובל הללו היסטוריה בעייתית הרבה יותר ממה שאתה חושב. כפי שציינתי בתגובה כזו או אחרת בעבר, בשנת 98, שני חתני פרס נובל לכלכלה - רוברט מרטון ומיירון שולס, כמעט מוטטו את הכלכלה העולמית בעזרת שיטת השקעה שהתבססה על הנחות יסוד בעייתיות ועל המוניטין שלהם. לעניין הפרסים על מחקר בן 20, נדמה לי שהם נהוגים גם בתחומי מחקר אחרים (פיזיקה למשל), במקרים בהם לא היתה תגלית חדשה ומרעישה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
האם הענקת פרס נובל לשלום לג'ימי קרטר היא ניסיון לשבור את המסורת הבעייתית של פרס זה? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני חושב שהענקת הפרס לקרטר באה כביקורת על המדיניות הנוכחית של וושינגטון, ולא בגלל שנטיעות השלום שלו נותנות היום פרי משובח.. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מתי בפועל נקבעים הזוכים בפרס? האם באמת "ממש עכשיו"? אם לא, ייתכן שאין כאן קשר סיבתי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן מדעי החברה היו מדעים לא מדוייקים, אבל זה גם בגלל שהם לא היו כ''כ מדעיים... אני חושב שהמהפכה הכמותית החלה בסביבות שנות החמישים, והיא החלה להפוך את מדעי החברה והרוח למדעים יותר מדוייקים (עם עקומות פעמון, סטטיסטיקות ומקדמים מספריים). מה שמגניב במחקר של כהנמן (אם הבנתי נכון) הוא שהוא מתמקד בדיוק בנקודה שבה מתנגשים שני הענקים האלה - הדטרמיניסטיות והדיוק של המספרים והגרפים מול לימודי הרוח, שהוא תחום סטיכי מטבעו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה שהמלים "חוסר וודאות" הכניסו בלבול כלשהו, ויש לעשות סדר. המחקר והתורה העומדת מאחוריו לא אומרים שאי אפשר לנבא התנהגות. הם כן חולקים על הפרדיגמה הכלכלית השלטת הטוענת כי האדם הכלכלי (הומו אקונומיקוס, גיחי) מתנהג באופן רציונלי, כאשר שאיפתו היא למקסם (מלשון מקסימום) רווחים. באו כהנמן וטברסקי ועשו שני דברים עיקריים: 1. הם השתמשו בניסויים כדי להוכיח טענה כלכלית, כאשר עד אז (וגם הרבה לאחר מכן) הכלכלה נתפסה כמדע תצפיתי בלבד, בו לא ניתן לערוך ניסויים (יתירה מכך, הם גם ניסחו את המחקר שלהם בלשון צנועה, ללא שימוש במונחים מתחכמים ללא צורך, תוך שימוש בהמון דוגמאות קליטות, דבר שאיפיין הרבה מהמחקרים בפסיכולוגיה הקוגניטיבית על ענפיה השונים בשנות השבעים). 2. הטענה שלהם היתה שלאנשים ישנן תפיסות שונות של דברים זהים, בהתאם להצגתם כ"רווח" או "הפסד". רופאים ייטו לקבל החלטות שונות אם נציג להם ניתוח בעל 30% סיכויי הצלחה, אל מול ניתוח בעל 70% סיכויי כשלון. אנשים סולדים מסיכון, ושוחרים סיכוי, למרות שלפעמים מדובר באותו הדבר. אין לנו הערכה אובייקטיבית של סיכויים. אנחנו מוטים מעצם המחשבה על רווח מול הפסד. טענה נוספת היא שאנשים נוטים לייחס משקל יתר לסיכוי/סיכון קיצוני, אל מול סיכוי/סיכון מתון, למרות שלפעמים אין חשיבות לקיצוניות או מתינות הסיכוי/סיכון כאשר מדובר בתוחלת רווח. לאור היכרות עם מספר איילים כאן, הדיון ידרדר לשימוש במילה "מיקסום". נו שוין. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
תודה על ההסבר. האמת היא, שהמצב שאתה מתאר נראה ממש מוזר. כלכלנים עדיין מסתמכים על ההסברים הרציונליים בלבד, אתה אומר. וזה בזמן שכל ברוקר מתחיל בשוק ההון מבין יותר מהם בכוחות המניעים את השוק. הברוקר יוכל לומר מתוך שינה שהכוחות המניעים את המשקיעים הם שניים: פחד ותאוות בצע 1. אבל כנראה שמחוץ לשוק ההון, איפשהו בין הריבית הפיסקלית והנומינלית, התפיסה הרגשית הזו הולכת לאיבוד. 1 מדובר על "המשקיע הקטן", לא על משקיעים מקצועיים או מוסדיים, למרות שגם הם לא חפים מרגשות כאלה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מכיוון שאינני כלכלן, ואני לא מכיר כלכלנים, אני ממש לא יודע על מה כלכלנים מסתמכים בעת קבלת ההחלטות. מה שאני כן יודע זה מה שמלמדים בחוגים לכלכלה, והמנטרה שם היא מיקסום רווחים. תעירי סטודנט לכלכלה ומנהל עסקים באמצע הלילה והוא יצעק אוטומטית ''מיקסום רווח, מיקסום רווח'' (או ''סקס, סקס''). כל הנוסחאות המעניינות והגרפים היפים יוצאים מהאקסיומה הזאת. אנחנו רוצים למקסם רווחים, ואנחנו רציונליים בדרך למטרה. אז זהו, שלא. עכשיו, כהנמן וטברסקי לא אומרים לנו כמה גדולה הנטיה להימנע מסיכון, או באיזו נקודה הגרף שלה משנה את תלילותו, או איך ניתן לקזז קיזוזים כדי לתקן אותה. הם רק מוכיחים (שימי לב - מוכיחים, לא טוענים או חושבים. מוכיחים) שככה פועלת הגויאבה שעל כתפינו. אבל עזבי כלכלה. את הניסוי עם הרופאים שמשנים החלטה לנתח או לא לנתח בהתאם לאופן בו הוצגה השאלה צריך להכיר כל מי ששואל רופא שאלה, או כל מי ששואל שאלה בכלל. והעניין הוא שזו לא גישה רגשית, זו כפי הנראה הדרך בה מתוכנתת הקופסא שלנו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מקווה שהניסוי הזה היה מוגבל בזמן או נשאל בע"פ או משהו, אחרת ממש מביך לראות איך אנשים לא עלו על זה ש"33% מתים" ו - "66% ניצלים" זה אותו הדבר. ואם כבר הגענו עד הלום, יש לי שאלה לסטטיסטיקאים: חצי מיליון איש נרשמו לקופידון. 185 חתונות יצאו משם עד היום. כך מתגאים המארגנים לפחות (בכתבה בהארץ). עכשיו, גם אם לא הייתי רווקה מתוסכלת 1 ששרידי נעוריה שמורים אצל השכנה מוועד הבית 2, הייתי אומרת לכם ש - 185 מפגשים מוצלחים-מאוד מתוך כל המפגשים האפשריים בין 250 אלף זכרים ל - 250 אלף נקבות, זה פשוט עלוב. וזה, אפילו אם נניח שהיו עוד הרבה מפגשים מוצלחים, שלא הובילו לחתונה, אלא סתם לקשר ממושך יחסית (כמובן, צריך להגדיר מתי זה הופך לקשר ממושך יחסית, אבל דיה לצרה בשעתה). אגב, אני שואלת גם על רקע משהו שפורסם לא מזמן על צירופי מקרים - מסתבר 3 שזה לא צירוף מקרים נדיר בכלל לפגוש בחו"ל מישהו שהיה איתך בשכונה לפני 20 שנה, וכן הלאה. אנשים פשוט מתלהבים מצירופי המקרים האלה כשהם קורים *להם*, ונוטים לחשוב שהם משעממים ולא מיוחדים כשהם קורים לאנשים אחרים. 1 ארכיבאי, לטיפולך אודה. 2 היום מישהו ניסה להאכיל חתולים בבניין שלנו, אבל השאיר להם קופסת נקניק סגורה. הרמטית. 3 תרתי משמע. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הנחות יסוד: בארץ כששה מליון איש, מתוכם 2.2 מליון מעל גיל 16, מהם בערך 500K רווקים. משפחה ממוצעת היא של בערך 4.2 נפשות, בראש 75% מהמשפחות עומד זוג נשוי; לכן יש כ-1400K משפחות, עם 1050K זוגות נשואים. אם זוג נשוי מבלה יחד בממוצע כ-25 שנה (?), מספר החתונות לשנה הוא כ- 42000, ובכל חודש: 3500 חתונות. מכאן שכל רווק מתחתן בממוצע 3500/500K=0.007 פעמים בחודש. נתון כמו "חצי מליון רשומים" הוא בדרך כלל שקר מוחלט. אולי מדובר על נרשמים (באיזשהו זמן בעבר); יותר סביר שמדובר על נרשמים כפול חודשים (כלומר שמנוי קבוע נספר 12 פעמים בשנה). אבל גם לפי הפרשנות המקילה הזו, קופידון היו צריכים לצפות לבערך 500000*0.007 חתונות, כלומר 3500 - ולא ה-185 העלובים שעליהם מספרים לנו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טוב, ברור עכשיו שהמספר חצי מיליון מופרך לגמרי. קשה להצדיק אותו אפילו אם סופרים גם אנשים שהקפיאו מנוי, נרשמו מחדש כמה פעמים וכן הלאה. אולי באמת צריך לחלק אותו ב- 12 כמו שאתה מציע. אבל לגבי מספר החתונות - מדובר על 185 לא בחודש (גם לא בשנה), אלא מאז שקם האתר. מה שאומר שהמצב כנראה גרוע אף יותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אם חצי מליון הוא מספר הרישומים למאגר (בהנחה שכל רישום מקנה חברות למשך חודש אחד), צריך היה לצפות ל-3500 חתונות מאז הקמת המאגר עד היום, ולא 185. ואולי הם סופרים רישום יומי, ולא חודשי... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אלא אם כן אלה1 שנרשמים באתר הם מאותגרי קשר מלכתחילה, כלומר אינם מדגם מייצג של האוכלוסיה. _____________ 1- לא כולם, כמובן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הנרשמים לאתר כנראה אינם מדגם מייצג, שכן כולם רווקים או פרודים 1 ובעלי מחשב וחיבור אינטרנט. עם זאת, עם השנים הולך המדגם הזה ודומה לאוכלוסייה הממוצעת, להוציא השכבות מחוסרות האמצעים ביותר. לגבי "מאותגרי קשר" - קשה להוכיח את הטענה הזו, שכן נרשמים לשם גם בני 22 שעדיין לא ברור אם ועד כמה הם "מאותגרי קשר". ומצד שני, גם אלמנים למשל, או אנשים שהיו נשואים 20 שנה, נאמר. האם הם "מאותגרי קשר"? ובכלל, מה זה "מאותגר קשר"? לכל סיר יש מכסה, וגם לאדם המתוסבך ביותר יש מי שיביט בעיניו ויחשוב שהוא כרוב שמים כליל מעלות. תראה למשל איך אתה ואנ... לא משנה. 1 לא כולם, ילדות. לא כולם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בסה''כ, חביבתי, הצבעתי על פגם קטן בתהליך הסקת המסקנות של מר ו., דהיינו האפשרות שרבים מאלה שקל להם למצוא את המכסה שלהם אינם פונים לקופידון. אם במקום העבודה שלי יש עשרה מכסים שמתאימים למידותי (כי כולנו ''סולתם'' או כי קל לי לשנות את ההיקף שלי), יש להניח שאופיע בסטטיסטיקת הזוגות שהתחתנו ולא בסטטיסטיקה של הזוגות שהתחתנו דרך קופידון. סה טו. אני סמוך ובטוח שמר ו., מיד כשיתעשת ממה שליאור גולגר עשה לו, יעמיד אותי על טעותי, וכבר הוכח לא פעם שהוא אינו זקוק לשום סיוע כדי לעשות ממני חוכא ואיטלולה. התפקיד שלך בכוח הוא להכין קפה וללחוש לי בסוף ''לא חשוב, בוביק, אני אוהבת אותך בכל זאת''. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל הטיעון שלך, בוביק 1, קצת מעגלי - כי בדרך כלל, מי שיש המון "אופציות" מסביבו, הוא כבר תפוס, תפוס למחצה או מחזר/מחוזר על ידי אחת האופציות הנ"ל. ומי שאין שום "אופציות" מסביבו, הוא פנוי. ומכך שהוא פנוי, אנחנו מסיקים שוודאי אין אופציות מסביבו (או לפחות שהוא לא רואה אותן כאופציות). מה קדם למה? 1 אה, עוד פעם קפה? מה שתגיד. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
החישוב שלי היה (כמובן!) קירוב מסדר ראשון בלבד, והתבסס על ההנחה שכל ההתפלגויות אחידות. זו לא אשמתי שאף אחד לא שאל על קירובים מסדר שני. לגופו של ענין, אני מסכים שעצם הרישום למאגר נתונים מסוג כזה צריך להיות בקורלציה שלילית להערכה הסובייקטיבית של הסיכויים למצוא מכסה בלעדיו. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אני רוצה תפקיד בכוח ! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חשבתי שאת עושה כמו ברקת, רק לאדם הלא נכון. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא נכון. אלה שלא (רווקים או פרודים) נרשמים לאתרים אחרים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בנוגע לצירופי מקרים ושינוי הערך שלהם בהתאם לאדם לו הם קורים, חפשי מידע על הצופן התנ''כי (צירופי אותיות בתורה שכביכול מכילים מידע מוצפן במכוון), ועל מיה בר-הלל. הדיון שהיא ניהלה בנושא, וההפרכה של הטענה על קיומו של הצופן התנ''כי גלשו או התרחבו לכיוון הדיון במשמעות המיוחסת לצירופי מקרים בכלל, וליכולת שלנו להעריך סיכוי לצירוף מקרים. כמו כן, ברגע שקורה לנו צירוף מקרים אנחנו מנסים להעריך מה הסיכויים שמקרה זה בדיוק יתרחש לנו, וכמובן שהם מזעריים. אנחנו לא מנסים להעריך למשל מה הסיכויים שיקרה לנו צירוף מקרים כלשהו בכלל. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נתקלתי במקרה בהודעה זו ובתגובותיה, אז באיחור של כמה חודשים, הסבר קצר. את תהליך ההצטרפות לקופידון, מילאו עד היום מעל חצי מיליון איש, ודאי שיתכן שחלקם עשו זאת יותר מפעם. אך הנתון מרשים גם כך. לגבי סיכויי החתונה. אנחנו קיבלנו עד עתה למעלה מ200 הזמנות לחתונות מתוך אלפי חתונות שהיו ברחבי הארץ- מי מכם לא מכיר זוג שהכיר והתחתן?. רבים מהזוגות אינם מרגישים בנוח להחשף, או סתם לא זוכרים שנתיים אחרי שהכירו להודות לאתר שהכיר בניהם. בקיצור, למדקדקים שבינכם. הרגעו. מספר החתונות עצום, אך אנו יכולים לנקוב רק באילו ששולחים לנו הזמנה וזהו המספר אותו אנו נוקבים באתר. ובכלל מי אמר שכולם רוצים להתחתן ? אלדד בן תורה, סמנכ"ל קופידון |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נו עוד אחד שמרגיש מותקף ואז הוא דורש "שנרגע" כי "מספר החתונות עצום". אתה יכול לגיד לנו כמה זה עצום? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
נראה שלא עיינת די בתגובה 98106. מצד אחד, חשוב לכם להראות נפח פעילות מרשים (500000 נרשמים). מצד שני, אתם רוצים להצביע על סיכוי טוב להתחתן דרככם. הבעיה היא שעם 200 חתונות (אפילו 2000), שני הדברים האלה לא מסתדרים ביחד. אפילו אם כל אחד מאותם חצי מליון בילה חודש אחד במאגר שלכם ואז נעלם - יש לצפות לכ-3500 חתונות שנולדו במהלך אותם חודשים; וגם זאת, בהנחה שהרישום אצלכם אינו משפר בכלל את הסיכויים להתחתן. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא חושב שמחקריהם של כהנמן וטברסקי קשורים לעיקרון אי הוודאות מעבר לקשר אסוציאטיבי של קשיי ניבוי. אם כבר, אני מוצא קשר יותר קרוב לעקרונות תורת הכאוס, אבל גם זה די מלאכותי. קשיי חיזוי של המערכת שנקראת "אדם" הם לא תגלית מהפכנית. הדגש במחקרים של הנ"ל הוא על כך שהמערכת הזאת לא פועלת באופן "רציונלי"1 כך שנסיונות ניבוי כאלה לא יכולים להיות מבוססים על השערה כזאת - שהיתה הנחת היסוד של הכלכלה. ________________ 1 - "רציונלי" במובן "הולם את המציאות". לטענת טברסקי-כהנמן ההתנהגות האנושית הולמת את *תפיסת* המציאות שלה, והתפיסה הזאת מוטית במידה רבה. גם זאת לא טענה מאד מהפכנית, אלא שמסתבר שהיא תופסת בהרבה שטחים בהם האינטואיציה הכלכלית-פסיכולוגית גרמה לחשוב שלפחות בהם אין פער בין התפיסה לבין המציאות. לא רק איי הדרום אינם נהירים לנו, גם לגבי הספרים המתעופפים אנחנו טועים. (האם מישהו צעק "ברקלי"?) |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |