בתשובה לדובי קננגיסר, 04/10/02 22:13
 |
|
 |
||
|
||||
 |
ההבדל הוא בהפרשי הכוחות (איילת מול אידיוט, מדינת ישראל מול ילדי פלשתין או אפילו, חיילים חמושים מול ילדי פלשתין). איילת לא הרגה אותו, נכון? (וראה הערות אחרות שלי בדבר הסיכוי שאני הייתי עושה אותו דבר.) |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
ועוד הבדל – משך האינטראקציה. איילת לא כבשה את ביתו של האידיוט ועמדה שם 35 שנים עם בטן הרה שאי-אפשר-לעמוד-בפני-הפיתוי-ללטף-אותה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
just imagine, 35 years with a great-big-belly and all the complications of pregnancy!
|
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
:) נכון שאת תזדהי איתי כשאגיד שישנם ימים שאת משוכנעת שהמצב ההריוני הזה הוא לנצח? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שבעת החודשים הראשונים מתמשכים בקצב סביר. החודשיים האחרונים מתמשכים לפחות עוד שבעה חודשים, והדרך היחידה להתנחם במהלכם היא להיזכר שפילות סובלות את העניין במשך שנתיים ובסוף צריכות ללדת פיל. אבל זו נחמה מאוד חלקית, בגלל שקשה להאמין במהלך התקופה שיש מישהי שסובלת יותר ממך. אפילו אם היא פילה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל לפילות גם ככה אין דברים טובים יותר לעשות. חוץ מזה, יש גם את התחושה שגם כשרואים את התינוק והוא מונח עליך, קשה להתנתק מהיצור הערטילאי שבבטן שאיתו דיברת ואותו הרגשת. זה יופי כשיש תינוק ביד, אבל אני לא הרגשתי שזו אותה אחת שליוותה אותי 43 שבועות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"התינוק" מקומו בבטן – מה הוא עושה שם בחוץ?!? למה מי הרשה לו? (נחווה שוב ושוב, בכל מיני מיילסטונס של הפעוט) |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"ילדי" פלשתין ידעו יפה מאוד להלחם בזמן ששת הימים. הם יודעים יפה מאוד להלחם ב"חיילים החמושים" בבתי הקפה ובאוטובוסים בישראל. במהלך הכיבוש, גם אנחנו לא הרגנו אותם. סתם כבשנו ולא הקלנו את חייהם. אז זה כבר בסדר? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
דינה, ואת קרתגו יש להרוס. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ובתרגום לשונראית: ואת המדינה הציונית יש למחוק. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |