בתשובה להאייל האלמוני, 04/10/02 21:49
 |
|
 |
||
|
||||
 |
די בקלות, כי גם אותי הטרידו אנשים שונים במהלך הריונותי. אני שמה את עצמי במצבה של אשה שמישהו מתקיף במקום חשוך ורועש, שבו אי אפשר לצעוק לעזרה לפני שנגרם נזק. ובועטת, לא לצורך חינוך אלא לצורך התגוננות מפני ההטרדה הבלתי-נסבלת. ולאחר מכן, גאה בעצמי שבעטתי לא רק במטריד אלא גם במוסכמות, שאומרות שאשה תהיה ענוגה, חלשלשה ומטומטמת, בעיקר במהלך הריון. לא הייתי רואה בכך פעולה של חינוך המטריד (זה לא תפקידי) אלא העמדת נדבך נוסף של מודעות-עצמית בקרבי בדבר זכותי לחיות חיים מכובדים (זוכים לכבוד) גם בידי אחרים. לגבי הרתעה – במסגרת האינטראקציה ביני ובין המטריד... ...אני מניחה שהוא היה לא הטריד עוד את הגברת. אבל לגבי הרתעה כללית – אני לא חושבת שהרתעה כללית תושג באמצעים אלה. אבל נקודתית - יש לה מקום. לגבי השאלה אם אני חושבת שהתוקף מבין "רק כוח" – לא ברור לי מאיפה השאלה הגיעה. מעולם לא הבעתי דיעה כלשהי לגבי מרחב ההבנות של התוקף. אני יכולה לתאר לעצמי מגוון אפשרויות אחרות לתגובה שהוא היה מבין, ככל הנראה. אבל איילת הגיבה בתגובה חזקה שכמעט דרשה תגובה חזקה. וממני – התגובה חיובית. ובעניין הכנסייה, אצלי דווקא יש קשר, משום שאני חברה בכנסייה שאחד מעקרונותיה הוא העדר האלימות. ובכל זאת (ואני מעלה בדעתי אחת אחת את כל הנשים בקהילה, ואחריהן את כל הגברים) מגין 4 ועד 86, וכל אחת מהן היתה מגיבה כמוני, פחות או יותר. אבדוק ביום ראשון. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
במקרה של איילת הנזק כבר נגרם, ואז היא בעטה. היא יכלה להגן על עצמה לא פחות טוב ע"י התרחקות מהמקום. זו לא היתה בעיטת הגנה. לא ולא. (את היית "גאה בעצמך" על כך שהפעלת כח? אני יכול להבין שהיית משלימה עם כך שנאלצת לפעול בניגוד לדרך האי-אלימות, מצטערת שנאלצת לעשות כך אך מכירה בכך שהיה זה הכרחי, לשיטתך. אבל להתגאות באלימותך?) לא הבנתי אם לדעתך יש לבעיטה הצדקה בשל האפקט ההרתעתי שלה על התוקף הספציפי. כלומר, האם "הרתעה" היא גם סיבה מספקת להפעלת כח. את זו שהתייחסת לתודעה של התוקף מלכתחילה (אני נמנע מכך). אם הוא מבין גם דברים אחרים, מדוע הבחירה בתגובה האלימה? "הגנה עצמית" לא הייתה כאן. מה מצדיק את השימוש בכח? כשאת בודקת ביום ראשון, ייצגי את עמדתי בנאמנות (כיוון שאני לא אהיה שם), הסבירי להם שאני טוען שהבעיטה לא הייתה הכרחית להגנתה של איילת (ושבינתיים אין חולק על כך). |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל אני חושבת שהיא היתה תגובה ראויה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא חושב שאלימות היא ראויה אלא כשהיא הכרחית. אני קורא לזה ''רע הכרחי''. זה רע אבל לפעמים זה הכרחי. כשזה לא הכרחי אז לא עושים את זה כי זה רע. לגנוב כיכר לחם זה רע. זה לא ראוי. כשגוועים ברעב ואין כסף זה נהיה הכרחי, ואז אני בעד. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
...מעולם לא גרמתי נזק פיזי לאף אדם בכוונה-תחילה. למיטב זכרוני, לא הלכתי מכות אף פעם, אפילו לא בגיל מאוד צעיר. זה סוג של פגם אישיות ושילמתי מחיר נורא על כך, במשך השנים בישראל (שם התקיפו אותי פעמים לא מעטות. כאן עוד לא ניסו להתקיף אותי. אדווח אם זה יקרה.) אני מהללת את תגובתה של איילת (שנשמעת *ממש* תגובה במקום, ככל שאנו שומעים יותר על הנסיבות) בין היתר מתוך קנאה, משום שלא היה עולה בדעתי לעשות זאת (במובן המילולי – אני פשוט לא הייתי חושבת לבעוט.) ככל הנראה הייתי מתרחקת, או משתמשת במלים מנומסות (פחות או יותר) כדי להדוף את התקיפה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מנין לך שלו הייתי מתרחקת מהמקום ללא תגובה אחרת הוא לא היה ממשיך ועוקב אחרי? האמת? כן. הייתי גאה בעצמי שהצלחתי לשדר לאותו בריון בדיוק מה אני חושבת על מעשיו ואני לא חושבת שאני צריכה להצדק על כך. זה עדיין לא הופך אותי לעבריינית איומה ונוראה שמחפשת להפיל חללים ברחוב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
במקרה ''עליתי'' עכשיו על הסיפור שלך, ואעיר איזו הערת הבהרה צנועה. מבלי לשפוט אם המעשה האלים שלך היה נכון או שגוי, הובהר לבסוף שהמוטיבציה לו לא הייתה איזה צורך, שלא נמצאה לו תשובה אחרת, לפתור את הבעיה, כפי שניסית להציג את העניין בכמה תגובות קודמות, אלא בעצם עניין של כבוד או משהו כזה. לפני השיפוט חשוב שאת עצמך תפנימי את העובדה הזאת ולא תחפשי תרוצים אחרים. סתם נזכרתי באיזה סיפור ששמעתי ברדיו של מעשה אלים שאף הוא קשור בגבר ואישה, שבו האלימות דווקא פתרה בעיה, סיפור שמאד נהנתי משום מה לשמוע אותו. מדובר בסיפור של אישה שבהיותה בצבא עברה פעם איזה קורס בקרב מגע או משהו כזה. אחר כך התחתנה, וכמו רבות נפלה לזרועותיו של בעל שהתגלה אחר כך כבעל אלים. הבעל התעלל בה במשך שנים רבות והיא, כפי שסיפרה, לא הצליחה להיפטר ממנו, וגם פחדה ממנו מאד וחששה לנסות ולהפעיל את ''הידע התיאורטי'' שרכשה בעבר. אבל ברגע מסויים שבו סבלה ממכות קשות, בהחלטה אמיצה של הרף עין החליטה לנסות ולהחזיר אלימות באותן שיטות שלמדה בעבר. להפתעתה (ולהפתעתו) האיש מצא את עצמו שכוב על הרצפה, והיא המשיכה והפליאה בו כבר כשהיה חסר ישע את מכותיה זמן רב עד שהתעלף. לאחר אותו אירוע, (בערך. אם זכרוני אינו מטעני), עזב הבעל את הבית והיא לא ראתה אותו יותר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
טיבה של הטרדה הוא שהמוטרד בפירוש אינו מעוניין במעשה. לגבי העניין הזה אני יכול לחשוב על מקרה שבו גבר שם ידו על בטנה של אישה הרה שהוא מכיר כמחווה שאינה קשורה כלל במין, אלא איזו צורה של הזדהות, כשהאישה מקבלת את המעשה ואינה רואה בו מטרד. ברור שבמקרה שלפניהו לא היית מעוניינת במעשה, אך ייתכן שהגבר היה חסר את הסנסורים הנכונים לחוש בכך, ועשה מה שעשה. אי אפשר לדעת בודאות אם מדובר במטרד מכוון או בטפשות, ולכן לבני האדם יש פה ולשון דבור. לדעתי היית צריכה להבהיר במלים ברורות שאינן משתמעות לשני פנים שאינך מקבלת את צורת ההתנהגות הזאת. אילו היה חוזר על מעשהו, היה אפשר להבין איך שהוא את תגובתך, אם כי תלונה במשטרה הייתה עדיפה מכל הבחינות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. אני לא מכירה את הבחור. הוא עוד פרצוף מוכר במקום, ללא שם או אופי מבחינתי. ב. כפי שציינתי, מדובר היה במועדון חשוך ורועש שבו קשה לדבר או לצעוק באופן שישמעו אותך. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |