 |
|
 |
||
|
||||
 |
לא אני, המומר. |  |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
השאלה היא מה *אתה* חושב שלגבי סיכוייו של אותו מומר, כי אתה הוא זה שצריך להכריע. הוא עלול לחשוב כך לא בצדק, בדיוק כפי שחולי דכאון קליני חושבים. אני, אישית, לא מבין מספיק את החוויה הדתית כדי להכריע. ניצה? גילית? עדי? מישהו? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
עדי גם לא מספיק מבינה את החוויה הדתית כדי להכריע. עדי קרועה בעניין כמו בכל עניין אחר (כמעט). | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
שכ"ג שואל: האם חייו של מומר יעברו עליו בסבל וכאב? האם עשויה להיות לו תקווה לשפר את מצבו? האם ההמרה תמנע ממנו כל אפשרות לחיים בעלי משמעות? את השאלה הזו צריך לשאול היסטוריונים המתמחים בפסיכולוגיה, וגם הם יתקשו לענות לה. בדיקה של חיי המתנצרים עלולה להטעות, כי ייתכן שאופיים של המתנצרים שונה מאופיים של אלו שבחרו למות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני נוטה להסכים איתך, כי אני מניח שאין תיעוד של מה שעבר על מומרים מאונס שהיו קרובים להחלטה על התאבדות אך שינו את דעתם. מכל מקום, התשובה לשאלתך המקורית בדבר הדמיון והשוני בין מומרים כאלה לחולים במחלה סופנית תלויה בתשובות על שאלות אלה. לגבי ילדים - אין לי ספק שהם עשויים לחיות חיים בעלי משמעות גם אם דתם מומר, כך שרציחתם משרתת את מטרות ההורים, ולפיכך פסולה בעיני. זאת למרות שאני יכול להבין קנאי דתי שיעדיף את חיי הנצח של ילדיו על חייהם כלא-יהודים; להבין, אך לא להצדיק. למען האמת, אני יכול גם להבין את הקנאים הדתיים שחושבים שהם עושים מצווה גדולה אם הם מונעים ממני לחלל שבת, הרי בעיניהם זה לא שונה בהרבה מהמאמצים שאני אעשה למנוע ממישהו להתאבד. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |