 |
אני, בגיל שבע בערך, יצאתי לטיול אופניים כיתתי ביום כיפור. נסעתי על ה BMX העלובות שלי עד הרצליה פיתוח, בחזרה, ואז עד הקניון הזה שעל כביש החוף, דרומה מהרצליה. לאט לאט חברים עזבו אותי, מי בדרך הלוך (כי הוא לא עמד בקצב) ומי בדרך חזור (כי אני לא עמדתי בקצב), והתחלתי ללכת בצד האופניים, הלום שמש, צמא, ומטופש מתמיד.
אבא שלי נסע לחפש אותי, אחרי שראה שהחבר שהיה גם שכן כבר חזר, בלעדי, ובדרך זרקו לו על האוטו קצת ביצים וקצת אבנים, מה שדי העכיר את המצב רוח שלו ואת הפגישה שלו ושלי.
היום-כיפור השני שאני מסוגל לזכור היה זה שלפני שנתיים, שחל לקראת סוף הטירונות שלי, יומיים שלושה לפני יום ההולדת שלי ושלושה ארבעה לפני שהיא נגמרה.
האמת שבאתי לשם בגישה די מחורבנת, אבל לקראת הסוף התרככתי. הקבוצה שלי התחלקה לשני חצאים בערך שווים, של צמים ולא צמים. אלו שצמו התהפכו במיטות שלהם באוהלים ובלבלו אחד לשני את המוח, עם יוצא אחד מן הכלל: בחור שהתחזה לדתי כדי להרוויח ארבעים וחמש דקות בכל בוקר, וגם כדי לא להתגלח, שבלבל את המוח דווקא לאלו שלא צמו. חוץ מהטירונים, הצוות גם נשאר בבסיס ורובו צם.
יום כיפור זה יופי, אם הוא חל באמצע טירונות משעממת של ג'ובניקים, כך שהרשיתי לעצמי לחייך (עד אז, במשך שלושה שבועות, שמרתי על ארשת פנים של אוטיסט) ואפילו ישבתי מחוץ לאוהלים עם שני מעשנים שנשנשו בייגלה ממנות הקרב ושתו טרופית. הם היו אלה שהצליחו להניח את ידיהם על הערמה הגדולה ביותר של מנות קרב, ולכן שרדו את היומיים האלה על בסיס ממתקים, בזמן שהחלכאים והנדכאים נאלצו להסתפק בלחם עם מזון לחתולים.
ניצלתי את יום כיפור כדי לא להתגלח, ואז חשבתי להמשיך עם המוזנחות עד הסוף, והלכתי לחפש את הזאתי שהייתה אמורה לאשר לי אם אני כן או לא מתגלח, לפחות למשך הימים הקרובים. כנראה שאחרי שמונה עשרה שעות של רעב, החושים מתחדדים על חשבון היכולת להזדהות עם מצוקת התגלחת שלי, אז היא שמה לב לזה שאכלתי בייגלה, וזה שהייתה לי סיגריה ביד לא שיפר את המראה התימהוני שניסיתי לאמץ, כך שאישור רשמי לא קיבלתי, אבל שמי נרשם. אף אחד מהמפקדים לא ידע איך קוראים לי, והם בדרך כלל הצמידו לי שם של מישהו אחר, שהיה דווקא בחור נחמד אבל גבוה ממני בעשרה סנטימטר, כבד בעשרים קילו ועם אף של גוי כך שזה שהיא טרחה לרשום את השם שלי לא הלחיץ אותי במיוחד.
את היום הולדת חגגתי בזה שלא התגלחתי, ואף אחד לא התקומם יותר מדי.
משום מה אין לי מושג מה עשיתי ביום כיפור שעבר.
בהרצליה יום כיפור הוא מין הפנינג כזה, שכל מי שלמד או לומד בתיכון הולך ברגל למרכז העיר. כמו יום העצמאות, רק פחות מעיק. לפני יומיים בערך הסברתי למישהו בעדינות שאין לי שום עניין ללכת לנהל שיחות חולין עם ילדים שלא אמרתי להם שלום עוד בתיכון, מה שאולי קצת העליב אותו, בהתחשב בזה שהוא הזמין אותי לשם, אז גם היה לי על מה להתנצל ביום כיפורף לשם שינוי.
את היומיים האחרונים ביליתי במלחמת התשה עם כיכר לחם, קופסת חומוס, שני ספרים קלילים (כנראה שאני כבר מבוגר מדי בשביל מדע בדיוני שכתוב רע (גרג בר), אבל אני לא מבוגר מדי בשביל הומור שחור אך צפוי של בריטים (סטיבן פריי)) ואחד יפה אבל מתיש (השיעור מגרמנית). גמרתי את כל המשימות של GTA3, וטיילתי כמה קילומטרים עם הכלב, כשאני נזהר לא להחזיק את הסיגריה ביד שאפשר לראות מהחלון של הבית כנסת.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש