בתשובה להאייל האלמוני, 30/08/00 0:39
 |
|
 |
||
|
||||
 |
האם התכנית המשובחת הזו הורדה בשל פליטות הפה של שלמה בראבא בתכנית האחרונה? ("יש כמה דברים שאסור לנו להגיד בתכנית הזאת: זין בעין, די לכיבוש...) וסליחה למי שעינו לא יכולה לסבול את השפה. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
בערוץ 3 משודרת הגרסה האמרקאית של התוכנית הזו. היא עדיפה בהרבה על זו הישראלית. המשתתפים יותר מנוסים באלתורים (במיוחד ריאן סטיילס ששיחק גם בגרסה הבריטית של התוכנית לפני כמה שנים טובות), הם פחות מנופחים (אם אין להם משהו מצחיק להגיד הם שותקים בניגוד לגרסה הישראלית שבה כשאין משהו מצחיק להגיד אומרים משהו לא מצחיק בקול שמנסה להיות למצחיק) והמנחה לא מנסה להאפיל על המשתתפים. מוזר שבשטף המקוריות אף אחד לא חשב לוותר על ה hoedown (שהתחיל בתור בדיחה של הבריטים על האמריקאים והמשיך בתור בדיחה של האמריקאים על עצמם) או לפחות להפוך אותו ל hoera או משהו כזה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אשמח אם תסביר לקוראים נטולי הכבלים מהו אותו hoedown. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הקטע הזה קיים גם בתוכנית שבערוץ 2. שלושה מהמשתתפים והמנחה מקבלים נושא מהקהל וכל אחד מהם בתורו מנסה לשיר קטע משעשע על אותו נושא. המנגינה של אותו שיר היא אותה מנגינה בכל תוכנית (ובכל אחת מהגרסאות) והיא אמורה להיות מנגינת קנטרי טיפשית. בגרסה הבריטית, השחקנים היו מנסים לשיר במבטא אמריקאי דרומי לחקות עמידת קאובוי מאצ'ואיסטית ולנסות להראות כמו אמריקאי מטומטם. בגרסה האמריקאית, המשתתפים אוהבים לעקוץ אחד את השני (ובעיקר את המנחה) אבל הם כמובן ויתרו על הצגת האמריקאי המטומטם (לפחות ברוב המקרים). אפשר היה לעשות מזה מטעמים בגרסה ישראלית אבל משום מה העדיפו להיצמד למקור ולא להיות מקוריים. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
I beg to differ. את הגרסה הבריטית לא ראיתי, לצערי.צפיתי אי אלו פעמים בגרסה האמריקאית, שמץ חיוך על השפתיים, אבל בסופו של דבר זה לא היה שווה את הזמן, והפסקתי. חששתי, לפני תחילת התוכנית הישראלית - האם אפשר למצוא בארץ ארבעה אנשים שנונים מספיק? בינתיים, אני מתגלגל מצחוק. יצוינו לטובה אלון (שכחתי את שם המשפחה - זה מהפרסומות לאיזה בנק) ותומר שרון. יהיה זה פזיז לטעון שאוביקטיבית (?) הם שנונים יותר מעמיתיהם האמריקאים, אבל עומד להם היתרון של הישראליות - בכל זאת, את החומרים לבדיחות שלהם אנחנו מכירים יותר טוב. מה גם שבאלתור אנחנו נחשבים לבעלי יתרון יחסי. מי שמעצבן אותי קצת הוא דווקא שלמה בראבא. הוא מאוד מתאמץ, לא ממש מצחיק, ויש לי לפעמים תחושה שהוא מקנא משהו בצעירים שמולו. באשר ל-Hoedown: חן חן על האינפורמציה המעניינת על גלגולו של המשחק. באמת טיפשי קצת להתעקש על אותה מנגינה אמריקאית. אבל ממילא, לחקות מבטא טקסני, כשלעצמו, זה לא יותר מלהגיד משהו לא (בהכרח) מצחיק בקול מצחיק, כמו שאתה ניסחת. מעבר לזה, הכל נעוץ במילים הספציפיות. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יש כמה סגנונות מוזיקליים שמאפיינים את האנשים שחיים במדינה. החל מהורה ועד למוזיקה חסידית (בדרך אפשר להוסיף, מזרחי, שירי תנועות נוער או שירי פסטיבלים וקדם אירווזיונים). למשחק שמבוסס על הדבקת סטריאוטיפ לסגנון מוזיקלי ולסיפור מאלתר, יש פוטנציאל עצום ולדעתי חבל שהוא לא מנוצל. אני לא חושב שהשחקנים האמריקניים שנונים ויתר מהישראליים, הם פשוט יותר זורמים. הדוגמה הטובה ביותר היא המשחקים שבהם כמה שחקנים אמורים לאלתר שיחה בנושא מסוים תחת מגבלות מסוימות (כל משפט צריך להתחיל באות הבאה ב א''ב או כל משפט צריך להיות שם של שיר). האמריקאניים יעדיפו ''להיפסל'' ולוותר על תורם מאשר לתת אלתור שאינו קשור לשיחה או שאינו שומר על רצף ה''שיחה''. השחקנים הישראליים יתחילו שיחה חדשה כל שני משפטים ובלבד שלא יצטרכו להישאר במצב שאין להם מה להגיד. וכמובן המנחה שלמה בראבא שבאמת מגזים. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |