 |
תהליך הבאת הכלה לחופה מורכב משני החלקים. בהתחלה החתן בא לכסות את כלתו ואז חבריו מלווים אותו במנגינת עו-הו-הוד ישמע בה-הרי יהו-הודה ו-הו-הובחוצות ירושלים... אני לא יכולה להעביר את המנגינה במילים אולם תראה את זה לכל דוס מצוי והוא יזמזם לך את המנגינה.
בהמשך, כאשר החתן כבר הגיע לחופה, מגיעים חבריו כדי לרקוד לפני הכלה, ולהוביל אותה לחופה. אז המנגינה היא או-הו או-הו או-הו אי-אי-אי-אי, (המנגינה שהמפד"ל אמצה פעם כג'ינגל בחירות). מעניין לציין שהמילים המקוריות של המנגינה הזאת הן מהדיון בגמרא בין בית הלל ובית שמאי: "כיצד מרקדין לפני הכלה?" בית שמאי אומרים "כלה כמות שהיא" ובית הלל אומרים "כלה נאה וחסודה". כלומר בית שמאי אומרים שצריך להצמד לאמת, ולכן אם הכלה מכוערת, צריך לשבח דבר אחר בה, ולא את יופיה. בית הלל אומרים לומר תמיד שהיא נאה וחסודה, מפני שבעיני חתנה היא נאה, אחרת לא היה נושא אותה.
יש דמיון בין מה שכתבתי בתגובה הקודמת לבין מה שאומרים בית הלל- באקט הציבורי של החתונה צריכה להיות התייחסות אחידה לכל הזוגות. אין מקום לשפיטה של בני הזוג לגופם. ההנחה שהם נאים ורצויים זה לזה היא מובנית בכללי הטקס, ואין הם צריכים להראות ולהוכיח זאת.
אני לא יכולה להתאפק מלהתייחס גם למילים של השיר הראשון. המילים הן פסוק מירמיהו, נביא החורבן המיוסר, אשר מדי פעם ריכך את נבואותיו הקשות בנבואות נחמה. הפסוק הוא "עוד ישמע בהרי יהודה ובחוצות ירושלים, קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה". כאשר אני שומעת בחתונה את המילים הללו, במנגינה האופיינית להתחלת החופה, אני מקבלת "עור ברוז". אני מרגישה שאני נוכחת בהתגשמותה המדהימה של הנבואה מלפני אלפי שנים. הרי יש כאן את "הרי יהודה וחוצות ירושלים" ויש כאן "קול חתן וקול כלה".
אני חושבת על דורות של יהודים חשובים וחכמים, שקראו את הפסוקים הללו, וחשבו שהם מדברים על עתיד מעורפל ורחוק, והנה אני, הקטנה, זכיתי לחיות את ההתגשמות שלה.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש