|
משעשע, הרי גם אני קראתי וחשבתי לעצמי כמה יפה החתונה הרפורמית מול זו האורתודוכסית. כמה יפה הוא שהיהדות מאפשרת גמישות, תכנים אישיים ומשמעות אישית לטקס שאני מכירה כנוקשה כ"כ. אחד הדברים עליהם אני מצטערת עד היום הוא שהתחתנתי בארץ, בחתונה אורתודוכסית. לא, לא היו שבעה סיבובים, לא היתה הפרדה בין גברים לנשים, לא היה רבע עוף, לא אולם ולא תמונות משפחתיות. גם לא היה מקווה (שם מתחתי את הקו האדום). אבל כן היו שני ביקורים שלי אצל הרבנית (ומי שעשתה את זה יודעת בדיוק על מה אני מדברת - אחת מהסיטואציות הסוריאליסטיות ביותר שחוויתי אי פעם), וכן היה טיפ לרב וטיפ לעוזר הרב. הטקס היה קצרצר (לדרישתנו/תביעתנו), בנוכחות מאוד מצומצמת של בני משפחה וחברים קרובים, ורק חיכינו שהרב ועוזרו יעופו משם כמה שיותר מהר לפני שמגיעים האורחים ומתחיל הכיף. אני מניחה שזה הכל עניין של אמונה. כאתיאיסטית, באופן טבעי הגישה שלי שונה מאוד מהגישה של טלי המאמינה. את כל המסורות היהודיות אני מתאימה לצרכיי - משנה ומוסיפה, מבטלת והופכת, כי אני מביטה על המסורת כעניין תרבותי, גמיש ובעל משמעות אישית. לכן יפה היה בעיני לקרוא על הטקס הרפורמי. לכן הנוקשות האורתודוכסית מרגיזה אותי. לכן ליל הסדר שאני עורכת כאן בניו-יורק לחברים, כנראה מאוד שונה מזה שעורכת טלי לבני משפחתה, ועדיין אני עורכת אותו מדי שנה. ובשבילי הוא טוב.
|
|