|
נדמה לך שאת יודעת איך יראו החתונות של הילדים שלך... מה שאת אולי לא מוכנה לקבל היא העובדה שגם האורתודוקסיה עצמה עוברת שינויים כל הזמן. הרי קשה להאמין שהחתונה של הסבא רבא-רבא (סתם נטפלתי אליו כי זה הרבה דורות אחורה) שלך היתה דומה במשהו לחתונה שלך. כן, אני יודע הנוסח של הכתובה היה כמעט זהה ובאותה שפה (אגב, את יודעת מה כתוב בכתובה שלך? הרי אני מניח שהארמית המדוברת שלך לא משהו. מה את אומרת? אה, תירגמו לך. נו שוין) אבל הרבה מאוד דברים היו שונים לגמרי (איזה דברים? למשל האוכל, למשל המוזיקה, למשל הריקודים, למשל הלבוש שלבשו הנוכחים, למשל השפה שבה דיברו האורחים, למשל המנהגים העממיים סביב טקס החופה, הנוהג להראות תמונות משפחתיות כדוגמא אחת מני רבות, למשל התפאורה שבה התרחשה המסיבה למשל אופי המשא ומתן שקדם לביצוע טקס החתונה למשל אופי ההיכרות בין החתן והכלה קודם לחתונה). היופי ביהדות הרפורמית (או שמא אחד הדברים היפים) היא העובדה שהאנשים שמשתתפים בטקס מעוניינים, בהרבה מקרים, לקבוע בעצמם באיזה אופן הטקס שלהם יהיה שונה, לקחת אחריות על ההבדלים שמניתי. טקס מסוג כזה נאלץ לשקף באופן נאמן יותר את הערכים של בני הזוג ומשפחתם (כך למשל העובדה שהאישה מקדשת את הבעל משקפת את העובדה שבתרבות המערבית בימינו לא נהוג לרכוש נשים אלא חתונה נעשית מתוך כבוד הדדי ושותפות. בין האישה והבעל, לא בין הבעל ואבי הכלה). מצב שבו אתה נאלץ להחליט מה יהיה התוכן הרוחני של החתונה שלך מחייב, במיוחד אצל אנשים שכן מדברים עברית, שתהיה לך מידה של אחריות כלפי מה שנאמר. כך נעשה אקט פרשני. פרשנות של הטקסטים המסורתיים לאור הערכים של בני הזוג. האם מוטב פשוט להתעלם מהפן הערכי של החתונה ולעשות כאילו? כלומר, האם עדיף לחייך יפה ולשמוע את הרב (כזה שהמדינה מכירה בחתונות שהוא עורך) מגבב רצף של תפילות שזהה לחלוטין לרצף התפילות שהיה בחתונה של סבא שלי (מעניין אם הם הבדילו בין ארמית לעברית בפינלנד) אבל שהמשמעות שלו לגבי, במקרה הטוב, קרוב לאפס ובמקרה הרע מנוגד לחלוטין למה שאני חושב שצריך לקרות מתחת לחופה? אני מאמין שהמעשה היהודי הנכון הוא לבצע אקט של פרשנות. לא רק מתחת לחופה אלא תמיד. אני חושב שהיהדות (שלי) ממהותה היא דת ביקורתית שאינה קופאת על שמריה אלא מקיימת יחסים דיאלקטיים עם תרבות הגויים. מבדילה את עצמה אבל גם מתקשרת.
|
|