בתשובה לשלי אורון, 27/08/00 15:00
 |
|
 |
||
|
||||
 |
לא ניסיתי לאמר שהחברה איומה ולהטיף מוסר. קיוויתי שאנשים יחשבו על זה. לא לכל אחד יכול להיות חבר "מוגבל", אבל המסר הוא לא לרחם אלא פשוט לנסות לעזור - אם אפשר - ואם לא, אז לא. ואם מישהו מנסה לעשות משהו, לא לפסול אותו מראש כי הוא "כזה". מי יודע, אולי כח הרצון שלו יביא אותו רחוק? מ שלי היא הוכחה לכל כך הרבה מקרים כאלה, כשהעקשות שלה הובילה אותה לנקודות שאף אחד לא האמין שתגיע אליהן. לו הקשיבה להם, היא יכלה לשבת בבית ולחכות שאחרים יחזיקו אותה לנצח. זה לא שאנשים רעים, זה פשוט נושא חסר רייטינג. אף אחד לא יחשוב על זה, כל עוד אין לו סיבה. (ולפעמים, גם כשיש לו). ואת, חביבתי, אחד האנשים הכי מדהימים שאני מכירה. אנשים כמוך תמיד יעשו את העולם קצת יותר טוב ממה שהוא. אז נא לא לזלזל. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
לחשוב על זה, להסיק מסקנות בשביל עצמך... נשמע לי רעיון מרענן! (הבנתי נכון, לא התכוונת לפתוח ויכול על סחבות ופתרונות?). אגב, סיפור אישי. לפני כמה שנים, הייתי בחוג לפסיכולוגיה (במסגרת נוער שוחר מדע) באונ' בר-אילן. בקבוצה היו גם מסםר נכים, נדמה לי עם נוון שרירים. בהתחלה זה הגעיל אותי, והפריע לי. חרי זמן מה פשוט התרגלתי. התייחסתי אליהן כמו לכל אדם רגיל. אולי זה הסוד, צריך להכיר קצת זמן בשביל להבין. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |