בתשובה לאפרת, 04/09/02 12:20
 |
|
 |
||
|
||||
 |
ושוב, עם חלק גדול אני מסכימה. דיור מוגן למיניו הוא פתרון טוב לחולים רבים, ככל הנראה לא לכולם. גם עניין העלויות אינו מובן מאליו, משום שחולים שנדרשים להתאמה תרופתית (נגיד בתחילת התקף פסיכוטי) מוטב להם לקבל ליווי רפואי צמוד (ככל שההתקף קצר יותר, כן מתמעטים הנזקים). את החלק של שיקולים תקציביים שבדברייך לא הבנתי, שכן אם הוסטלים הם זולים יותר - מדוע תעדיף הממשלה לתקצב את בתי החולים. הסיבה היא שפשוט הוסטלים לא יכולים לענות על כל הצרכים. הסטיגמות בקרב אנשי המקצוע אינן כה גרועות כמו שאת טוענת. כוונתי היא, שלדעתי חלק ממה שאת קוראת לו סטיגמה הוא למעשה אפיונים אמיתיים של חולים נפש. הם לא נבחרו להיות חולי נפש משום שהיו בעלי צבע עיניים שונה או מראה שונה, אלא בגלל אפיונים התנהגותיים מסוימים. ושוב, אל תביני לא נכון. אני לא טוענת שההכשרה של אנשי המקצוע היא מושלמת. אני רק טוענת שיש פה דמוניזציה שאינה במקומה. גם האופי הכוללני של בית החולים אינו כה מובהק. בסופו של דבר יש אמנם מרכיבים משותפים לטיפול בכל החולים (ארוחות, זמני שינה, וכדומה, ואפילו האחרונים אינם כה מוקפדים). לעומת זאת יש המון מרכיב אישי בטיפול, וליווי אישי של כל חולה וחולה על ידי אנשי מקצוע. לעיתים זה הרבה יותר ממה שהם יכולים לקבל בקהילה, ועבור חלק מהחולים, לפחות בחלק מהזמן, זה דרוש מאוד. אני בהחלט מסכימה איתך שיש היום מחסור גדול באופציות אחרות עבור חולים בשלבי שיקום שונים. אני פשוט לא מסכימה עם הגישה שבתי החולים הפסיכיאטרים הם מיותרים. הם לא. יש חולים שזקוקים להם. |
 |
 |
 |
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |