|
(השעה קרובה לשתיים בלילה ומחר מצפה לי עוד יום עבודה - אבל הבטחתי להמשיך ולענות, ואינני רוצה שהדיון יגווע בשלב זה - אז אני אוסיף רק התייחסות להערת השוליים, ואשתדל לחזור ולהמשיך מחר).
ראיתי בטלויזיה הריסות בתים של ערבים. מאד לא נעים. ראיתי גם את הריסת ("פירוק") ימית ב-81' (אומנם הייתי אז נער קטן, אבל התמונות נחרתו היטב בזכרוני - וגם היו שידורים חוזרים מאז). האמת - לא ראיתי הבדל גדול (מלבד ההיקף ההמוני של הריסת הבתים בימית, לעומת הנקודתיות של הריסת בתים של משפחות מחבלים). יצא לי גם לקרוא ראיונות אם אנשים שחוו את "פירוק" ימית כילדים - והתרשמתי שהחוויה הותירה בהם צלקת לשנים רבות (עם טיפול פסיכולוגי או בלעדיו). ברור שבמקרה של יישובי יש"ע, שחלקם קימים כבר 30 שנה, וגדל הם דור שלם - ההשלכות יהיו קשות אף יותר.
ומהצד השני: נניח שממשלת ישראל תודיע מחר לכל תושבי יו"ש הערבים שהיא מתעתדת "לפרק" את כפריהם ועריהם בספטמבר 2004, ו"לפנות" אותם אל מעבר לירדן (תוך הבטחת פיצוי כספי כלשהו). האם המרכאות מיותרות כאן, לדעתך?
ועוד לעניין הפיצוי: רוב התושבים שבתיהם נהרסים מקבלים בסופו של דבר פיצוי כספי על הרכוש שאיבדו (הן מהרשות הפלסטינית, והן מגורמי חוץ, ערביים ואחרים) - כך שהעניין אינו עניין כספי.
איש אינו נהנה לראות את ביתו נהרס, ואת עצמו מגורש בניגוד לרצונו - גם אם קיבל התראה, וגם אם קיבל פיצוי. הדבר נכון ליהודים ולערבים במידה שווה, ולכן אני עומד על דעתי שאין מקום למינוחים נפרדים.
|
|