|
||||
|
||||
אני חושב שזה לא כל-כך משנה מה היו העבודות (כוח סיעודי, ניקוי פלורסנטים וכו'). מה שמשנה זה התפיסה שלי את המצב: תפיסה שאין לעבודה משמעות מעבר לקבלת השכר שבסופה, ושאני לא מקבל הערכה על מה שאני עושה. אני לא מכיר נשים העוסקות בזנות. אבל, אם יורשה לי לנחש הייתי אומר שהבעייתיות ב"מצב הזנותי" היא לא בהשפלה אלא בדה-פרסונליזציה של האדם, ההתייחסות אליו כאל חפץ. מקצועות רבים מחייבים מידה מסוימת של דה-פרסונליזציה, אבל במקרה של זנות קיים מצב שמדגיש את היחס הזה בצורה מבעיתה: שימוש בגופו של אדם תוך התעלמות מכל מרכיב אחר בהוויה שלו. אם זה נכון, הייתי מהמר שזונה "קהילתית" (כמו במערבונים למשל) תרגיש פחות את הבעיה, ושזונות שיש להן פחד פנימי מ"התאבנות" (פחד שקיים אצל כולנו, אפשר לראות אותו אצל סכיזופרנים בעיקר) יינזקו יותר מאחרות. |
|
||||
|
||||
נשמע לי שגם בזה יש משהו, אבל הנה קושיה. נראה לי שלרוב הלקוחות של זונות יהיה קשה יותר להחליף אותן בבובת מין, ואפילו כזו שפיזית היא חיקוי מצוין, מאשר למטופלים של עובדי סיעוד להחליף את אלו ברובוטים מוצלחים; שלא לדבר על האפשרות הלא-בדיונית להחליף פועלי זבל ומנקי פלורסנטים במכונות אוטומטיות. אני לא ממש בטוח שזה נכון; אבל אם כן, נדמה לי שזה מראה שיחסי זונה-לקוח דווקא כן מסתמכים חזק על האנושיות של הזונה, אבל באיזשהו אופן שהוא הוא אכן מבעית. איזה? |
|
||||
|
||||
אני חושב שעלית כאן על נקודה מרכזית. ההשוואה של עבודה בזנות לעבודות "נחותות" חוזרת שוב ושוב במהלך הדיון ונראה לי שהיא בעייתית. ההבדל היסודי הוא שבעבודות כאלו לא משתמשים באדם, אלא *בתוצר* של האדם, דהיינו בתוצאות עבודתו. אף אחד לא מתייחס באמת למלצר כאל "מגש אנושי" – הוא פשוט לא מעניין אותנו. נכון שיש כאן סכנה של ניכור ואולי השפלה, אבל עדיין, ההשפלה היא לא בגלל דה-פרסונליזציה אלא בגלל יחס של התעלמות. שונה הדבר במקרה של זנות. כאן הפעולה היא ש*אני* עושה משהו *בה* (או ההפך. אני מוותר על תקינות פוליטית עכשיו). עם זאת, הפעולה מתבצעת באופן מוחלט לסיפוק הצרכים שלי, בלי לנסות לבדוק מה היא מרגישה, כאדם, אפילו לא מהשפה ולחוץ. זאת פעולה מוחלטת של הפיכת האחר לחפץ ("החפצה"? איפה לבשן?). נדמה לי שמכאן גם נובע הריגוש שבעניין. |
|
||||
|
||||
הייתי לפני כמה ימים במסעדה עם חברי למשרד, שלושה בריטים ושלושה ישראלים. הבריטית (שרק הגיעה לארץ) ציינה, אחרי שהזמנו את המנות שלנו, שהישראלים פשוט אמרו את שמות המנות וזהו, בעוד שהבריטים הוסיפו "פליז" בסוף ההזמנה. אני תוהה - בריטים אומרים בבקשה ותודה גם לזונות? |
|
||||
|
||||
וזה מתוך הנחה שהישראלים לא? אני חושבת שהבעיה אצלכם במשרד היא בישראלים ולא בבריטים. |
|
||||
|
||||
לא, הבעיה עם הישראלים בכלליות, לא עם הישראלים במשרד. רק ציינתי עובדה - ישראלים, באופן כללי, פחות מקפידים על נימוס (מה שנקרא "דוגרי"), ובריטים (המהוגנים שבהם, על כל פנים) הרבה יותר. אני לא יודע אם ישראלים אומרים תודה לזונות בסוף, אבל אני מאמין שלא. רק הרהרתי בכתב רם אם בריטים כן. לא נמאס לך להתעצבן עלי כבר? |
|
||||
|
||||
אני לא מתעצבנת. אני מנסה להסביר לך את הלך העולם. דוגריות פירושה ישירות. עצם קיומה עדיין לא שוללת נימוס אלמנטרי. והאמת? אני יכולה לדמיין מישהו בסגנון משה איבגי, אורי גבריאלי או כל אנדרדוג אחר שנפלט מסרט של אסי דיין סוגר את המכנסיים ופולט תודה רפה לאישה היחידה שעשתה לו טוב בזמן האחרון. |
|
||||
|
||||
אני תמיד אומר תודה רבה בסוף אבל זה רק בגלל החינוך הפולני שלי. |
|
||||
|
||||
מה זה משנה? "אני יודע שאת עושה את זה כי אין לך ברירה ורק בשביל הכסף, פעם הבאה (בבקשה) אני רוצה שגם ... (תודה)" הנימוס פה הוא לא ה-issue. לא הייתי מוכן להיות זונה, וגם לא אאחל זאת לאף אחד אחר, אפילו אם הלקוחות היו מנומסים. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |