 |
אם את זוכרת, הוספתי את המלה "ידיעה" למה שאת כתבת "גן עדן הוא העונג שבאיחוד עם _ידיעת_ אלוהים", ולא בכדי.
כשמתארים חויות דתיות, הארה, התמזגות עם האל, טהרה וכיוב' נזקקים למושגים כמו שלווה, אימה, עונג עילאי, רפיון נפשי, עומק וחרדה, יראה, שמחה ועוד. מושגים אלו אינם מתארים השערות בעלמא, הפשטות ערטילאיות אלא הם מתארים, עד כמה שניתן במסגרת מוגבלות השפה, מה _שמרגיש_ האדם החווה התפעמות נוכח האל. זכורה תמיהתו של פרויד כשדיבר על הרגשת התהום האוקייני (מלשון אוקיינוס) של המאמינים.
אולם, הפלא ופלא, המושגים הללו קשורים לתאורם של תופעות מוחיות הקשורות בפעילותה של המערכת הלימבית, אותה מערכת עתיקה שממקומת בפנים הגולגולת הקשורה ומעורבת בהתרחשויות נפשיות מסדר רגשות.
ידיעה גם היא איננה תאור של דבר מה שמנותק מהאדם אלא היא דבר מה המעוגן בנפש/מוח שלנו, כמו שאנו לומדים את המיקרו-פעולות האוטומטיות שנדרשות למשל לראיה והתבוננות (הפעלת שריר העיניים, מיקוד, התרכזות ועוד).
לכן, כשאמרת את הדברים הבאים "אני לא טוענת שהתודעה מנותקת מהגוף הפיזי" והוספת "גן העדן הוא העונג שבאיחוד עם האלוהים" הבנתי (או השלתי את עצמי שאי מבין) שבגדול אנחנו מדברים על אותו דבר - התרחשויות בגופנו - וההבדל הוא רק ברמת הסקרנות המנסה לפרק את המשפטים שלך לגורמיהם. וכך, לא הרגשתי צורת להמשיך ולפרט.
עכשיו, אינני כופר במאום משום שהמושג "כופר" טעון במדה רבה ובמשתמע אולי מראה שהדבר בו כופרים הוא אכן דבר מה ממשי או אמיתי (מבלי להכנס יותר מדי לעצם הגדרות של ממשי ואמיתי). אינני יודע אם קראת את סדרת המאמרים הקודמת שלי(*), אשר בה הצגתי רעיונות שבכלל _שוללים_ את קיומה של תודעה, לפני, בזמן ואחרי החיים. תודעה כ"שם עצם" המתאר משהו בעל מאפינים ישיים. התזה שהצגתי שם מדברת על תודעה כ"תואר השם" של מצבים נפשיים משתנים.
חוקרים מביאים כדוגמא את דוסטויבסקי, שלקה במחלת האפילפסיה. הוא כתב שאף אדם לא יוכל לתאר לעצמו את עוצמת ועומק החויה הדתית שעוברת עליו בזמן התקף אפילפטי. אין זה אומר שכל המאמינים הם חולים אפילפטיים אבל רבים מהחולים מדווחים על חוויות דומות.
ישנם זרמים בדתות (היהדות אחת מהן) ששוללים את הכמיהה לחויה מיסטית, הארה אלוהית וכיוב', או לפחות מעמידים אותן בדרגה נמוכה יותר. למשל ביהדות ישנה חובת קיום המצוות ולימוד התורה. לכאורה, בצורה הזו "עוקפים" את המסלול של המכניזם הנפשי המוביל לרגשות של עונג/סבל. אולם למעשה עולים על מסלול נפשי אחר, הוא המכניקה של הידיעה (דבר שהבנתו כמובן עדיין לוטה בערפל רב).
המוח האנושי איננו מסתפק בתחושות גולמיות אלא מרכיב עליהן מיד הפשטות נפשיות מורכבות שאותן למדנו תוך כדי ההתפתחות שלנו. דוגמה, יצר המין, או התאווה לשוקולד. אנשים שונים בתרבויות שונות עוברים חוויות של התגלות פנימית, של הארה פנימית, עקב טראומות, התקפי מחלה, אושר גדול, לימוד ושינון וכיוב'. ההרגשה הבסיסית הפנימית אמורה לפעול באותה צורה אצל כולם - משום שכולנו בני אדם. אולם הדבר אותו אותם אנשים יוצרים לבסוף שונה על פי התרבות בה הוא חי. חווית היראה הזו תקבל צורה שונה אצל יהודי, בודהיסטי או נוצרי. זאת משום שהידיעה שלו מעוצבת על פי החברה בה הוא גדל, והידיעה הזו מקנה משמעות-על אמונית (במקרה הזה) לתחושה ולרגש הגולמי.
אפשר לסרוק את המוח ולראות אזורי פעילויות שונים. חוקרים טוענים שאפשר לנסות לקשר אותם לחוויות או לרגשות שהנבדק עובר באותו זמן, אולם אין אפשרות, מהתבוננות בדיאגרמה הממוחשבת, לדעת מהו תוכנה ומשמעותה של הפעילות הזו. כך שהעונג שנוצר עקב ניגוב חומוס ועונג ההתאחדות עם האל מייצרים את אותו הדבר על צג הסורק הממוחשב - תמונה המייצגת פעילות ניורונית.
___________
הערה חשובה בסוגריים - המשפט הבא, אותו כתבת בתגובה אחרת שלך, צרם לי מאד:
"הכופרים בכוחות המופלאים של הקיום כלומר השרויים בגהנום ימשיכו איתו לעולם המתים כיוון שהגהנום שרוי בתודעתם".
(*) על התודעה, האני והרצון http://www.haayal.co.il/author.php3?id=83
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש