בתשובה לניצה, 25/08/02 18:20
 |
|
 |
||
|
||||
 |
א. ''הנקודה הבסיסית היא ש''צביון חיים חילוני'' פוגע בחרויות הפרט שלי פגיעה אנושה'' - אנא הדגימי. ב. ''במציאות של היום נראה לי שהרבה פחות מעשרים וחמישה אחוז מחיינו הציבוריים נקבעים על פי עקרונות דתיים'' - אנא פרטי כיצד הגעת לקביעתך. ג. ''אם רוצים לשמור על הגינות ודמוקרטיה, החיים הציבוריים שלנו צריכים להיות ערוב של הערכים של כולם בערך בפרופורציה של כל חלק באוכלוסיה'' - ודאי שלא. הרי גם את מקבלת שאסור לפגוע בחרויות הפרט, ואם ''ערוב הערכים הפרופורצינלי'' שהצעת גורם למצב בו נפגעות חרויות אלו, הרי שהוא לא יהיה חלק מהחיים הציבוריים. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
דוגמאות: א. אני שומעת חדשות, ובאמצע אני מזדרזת להנמיך, אם אני לא רוצה שילדי בני הארבע עד שתים עשרה יתודעו לעובדות החיים דרך דיווחים מפורטים על אונס קבוצתי. (ההזדמנות שבה הסברתי לבתי הגדולה -בגיל שנראה לי מתאים, את עובדות החיים היתה בעקבות שאלות שלה על הפרסומות להגנה מפני האיידס שהתנוססו ברחובותינו. נראה לי שטוב יותר היה לו היו לנו שאלות פתיחה יותר אופטימיות..) ב. דיון ציבורי סוער מתרחש על גילויה של "מחתרת יהודית חדשה" אין לי אפשרות לדעת מי אומר מה, וכמובן שאין לחלק נכבד מנציגי הציבור, שהנושא מאוד רלונטי לו- יכולת להגיב, כי הגילויים המסעירים מועברים לתקשורת שעתיים לפני כניסת השבת. ג. אני בכנס מדעי באילת וכדי לאכול ארוחת ערב אני וחברי (החילוניים, שגילו לויאליות נפלאה) מכתתים רגלינו בכל רחבי איזור המלונות כדי למצוא מסעדה סבירה וכשרה -ואין. ד. אבי ז"ל היה חובב כדורגל מושבע. לא, הוא לא הצליח להעביר אהבה זאת לילדיו, אולי משום שכל הפעילות הזאת התרחשה בשבת. והוא עקב אחריה רק בעתונים שלמחרת, בלי כל ה"אקשן" של המשחק החי. ה. הבריכה היחידה שהיתה נגישה בילדותי היתה בעיירה סמוכה. אבל מה לעשות לא היו שם שעות נפרדות לנשים וגברים.-(בגלל זה כנראה, אני לא ממש יודעת לשחות עד היום)... ו. חוגי הנוער שוחר המדע האוניברסיטאיים הם כולם מעורבים. לפכך איני יכולה לשלוח לשם את ילדי המתחנכים בחינוך נפרד לבנים ובנות. יש עוד דוגמאות רבות אולם נראה לי שזה מדגם מספיק. אני מגיעה לקביעתי שפחות מעשרים וחמישה אחוז מחיינו הציבוריים נקבעים על פי עקרונות דתיים בכך שאני משווה בין החיים הציבוריים שהייתי רוצה שיהיו לנו, ובין החיים הציבוריים שחילוני היה רוצה שיהיו לנו, ואני רואה שבנקודות המחלוקת, רב הדברים מתרחשים לפי הגישה החילונית. מה שנקבע לפי העקרונות הדתיים זה בסך הכל הנסיעה הציבורית בשבת, סגירת חלק מבתי העסק בשבת, ונישואין וגירושין ברבנות, וכמעט שכחתי, חוק החמץ וחוק החזיר. כל הווי החיים, התרבות, התקשורת ומראה חוצות העיר הוא חילוני, מלבד איזורים חרדיים מובהקים. בכל מה שאני אומרת לעיל אני מתייחסת לחיים הציבוריים שלנו. בביתו כל אדם יעשה כרצונו. כמובן שחרויות הפרט יכולות להפגע מכך שיהיו מגבלות על התנהגויות מסויימות באיזורים ציבוריים, אולם גם האיסור להרעיש בין שתים לארבע פוגע בחרויות הפרט, וגם האיסור לנסוע בניגוד לכוון התנועה ברחוב חד סיטרי ועוד. כל עוד החיים שלנו חברתיים, אנו מגבילים במידה מסויימת את חרויות הפרט בשביל הפריוילגיה של החיים ביחד. לא מקובל עלי שיש ערכים של חלק מהחברה שיהיו "לא לגיטימיים" בהגדרה. בדרך כלל אלו שנותנים את ציוני ה"לגיטימיות" לערכים, הם בעלי אינטרסים מובהקים בנידון, ולכן קביעתם לא יכולה להיות מקובלת כאובייקטיבית ואמינה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אכן, אין מנוס מהגבלות מסויימות של חופש הפרט. הגבלות אלה הן בבחינת רע הכרחי כאשר חופש הפרט של האחד מתנגש בזה של השני. החופש של השכן שלי לשמוע מוזיקה בארבע בבוקר מתנגש עם החופש שלי לישון בשעות אלה. נדמה לי שכולנו מסכימים על העיקרון. הקו חייב לעבור במקום בו שלילת החירות היא המינימלית ההכרחית, אחרת אפשר להמשיך את הטיעונים שלך הלאה והלאה עד לשלטון הטאליבן. כאשר מרחיבים את ההיתר לשטחים של "פגיעה ברגשות" פורצים את הגדר באופן שאין לו תקנה, ולא רק בתחום הציבורי. אני בטוח שגם הדברים שאני עושה בביתי פוגעים ברגשות של אנשים מסויימים, וגם הספרים שאני קורא (דברי כפירה חמורים, כוללים טענות משונות שהעולם לא נברא לפני כחמשת אלפים שנה) מעכבים את הגאולה, וגם המחשבות שאני חושב לא גורמים לרב עובדיה נחת. על כל אלה אני רק יכול לחזור ולהגיד: מצטער מאד, אבל זאת הבעיה שלך, לא שלי. בדיוק כשם שכשאני מתחלחל מפירסינג בגבות ובאף, אני לא חושב אפילו לרגע שמישהו צריך להתחשב ברגשות האלה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. אלו פגיעות בחרות הפרט? כיצד? ממתי זכותו של אדם להחליט מה יושמע ברדיו? מתי ישודרו ידיעות בתקשורת? למצוא מסעדה עם אוכל לטעמו? לצפות במשחק כדורגל? לשחות בבריכה? ללכת לחוגים? אין כאן שום פגיעה בחרויות הפרט, וכנראה שהמחשבות שלנו בנושא "מה מגיע לנו" שונות ביותר. חרויות הפרט, אלו המובטחות בדמוקרטיה לפי הגדרה, הן דברים הרבה יותר בסיסיים וקצרי היקף ממה שאת מתארת. הזכות לחיים, להמנעות מפגיעה פיזית, חופש התנועה, העיסוק, דברים כאלה, את יודעת. הזכות למצוא מסעדה המגישה אוכל כפי שאתה רוצה אותו איפה שאתה רוצה אותו? אני רוצה לחיות איפה שאת חיה. ב. מהי הגישה החילונית? כבר כתבו לך שאין חיה כזו, ובצדק. (אין גם "גישה דתית" אגב. למרות שיש מה לדבר על "גישה יהודית" או "גישה סיינטולוגית"). טוב, אז נניח לרגע ש"גישה חילונית" היא איזשהו חיתוך מינמלי בין גישות החילוניים. כעת, את טוענת כי "כל הווי החיים, התרבות, התקשורת ומראה חוצות העיר הוא חילוני", ומסכימה שאזורים חרדים מובהקים אין זה כך. אבל הרי מהו "הווי החיים" של אזור אם לא תמונת ראי של אלו החיים באזור? הרי אם באזור מסויים רוב האנשים מנהלים אורח חיים מסורתי, אז רוב הבחורות באזור ילכו בלבוש צנוע, רוב בתי העסק יסגרו בשבת וכולי. והווי החיים יהיה מסורתי. קביעתך כי הווי החיים הוא חילוני בכל מקום פרט לאזורים חרדים תמוהה מאד בעיני. האם בהתיישבות בה את גרה הווי החיים חילוני במובהק? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למיטב ידיעתי, כל המסעדות בכל המלונות הן כשרות. אוכל כשר וטעים - זה כבר עניין אחר. בערך כמו אוכל בריא וטעים - הכל עניין של שכנוע עצמי. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |