בתשובה ללא אלים, 25/08/02 13:45
 |
|
 |
||
|
||||
 |
''אלימות טיפולית'' היא הסיבה המרכזית לכך שאת אחותי בת התשע עשרה הסובלת מפיגור קשה אנחנו משאירים בבית ולא שולחים לפנימיה או למוסד של מדינת ישראל. לא רק שאין קריטריונים לכך, אלא זה נחשב לגיטימי, שהרי ''הם מתפרעים''. וזה נכון, הם מתפרעים. מה לעשות, גם חולי נפש, כמו מפגרים, מתפרעים, צועקים, מרביצים לעצמם ומפריעים את מנוחת השכנים. מניסיון של תשע עשרה שנים, רק גישה רגועה ודיבורים ירגיעו את המתפרע. אבל למטפלים ולמחנכים אין עצבים לגישה הזאת, כי להם אין רק אחות אחת בבית, אלא ארבעים חמישים כאלו, אז במקום זה הם משתיקים אותם בחבטות, במשיכות בשיער, בסטירות, בתקיעת ראשם באסלה ומדי פעם בהחדרת חפצים לאיברי המין שלהם. הכאב כבר ישתיק אותם. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
יש הבדל בין ריסון בכוח של חולה או לוקה בשכלו שמתפרע, בין טיפול רפואי במכות חשמל למשל ובין אלימות כפי שאת מתארת כאן. ההאשמות שאת מעלה הן חמורות מאוד (החדרת חפצים לאברי המין). יש לך הוכחות לכך שאכן מתרחשים דברים כאלה כנורמה במוסדות טיפוליים? המטפלים שאני מכירה שעובדים במוסדות שונים (גם כסוהרים וכמדריכים במוסדות לנוער עבריין) משקיעים את כל מרצם ויכולותיהם בעבודה הזו. הם לא נמצאים שם בגלל הכסף או התנאים הסוציאליים אלא בגלל האידאולוגיה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
גם אני נתקלתי באנשים עם כוונות טובות ואידיאולוגיות, אבל הבעיה היא לא הרופאים והמטפלים. אני, כאמור, מכירה את המערכת המטפלת במפגרים (לא זו המטפלת בחולי נפש) מקרוב. הסיפורים מזעזעים אף יותר ממה שתיארתי. אגב בתחילת הקיץ הזה ניסינו לשלוח את אחותי לאחת הקייטנות הרשמיות, רק חצי יום, אבל לאחר שחזרה עם שטפי דם בכל הגוף ביטלנו. אמרו לנו שנפלה, אבל אלא אם כן זרקו אותה עם הראש למטה מקומה שנייה, כאלו שטפי דם לא קורים מנפילה... . אני לא אומרת שלא צריך לרסן את מי שמתפרע. ודאי שלא. כשלוקים בבריאותם הנפשית או השכלית מתפרעים, הם יכולים לגרום נזק עצום לסביבתם ובעיקר לעצמם, אבל לא כך. מה שאני כן אומרת, זה שהאלימות במוסדות לחסרי ישע היא בעיה מערכתית ולא בעיה נקודתית של איזה עובד. הבעיה היא בדרך כלל לא עם המחנכים, הרופאים ובעלי המקצוע, אלא עם "כוח העזר". מדובר בכוח אדם לא מיומן, שעוסק בשירות, ניקיון, וכדומה במוסדות. את האנשים האלו אף אחד לא בודק ולאף אחד לא אכפת אם יש להם שמץ של מושג או אין להם שמץ של מושג בטיפול בחולי נפש ו/או מפגרים או אפילו ביחסי אנוש בסיסיים. במקרים רבים גם מדובר באנשים שמרוויחים שכר מינימום ועובדים בעבודה קשה מאוד, בסביבה קשה מאוד, ואין להם שום אינטרס להשקיע יותר מדי בעבודה. במקרים רבים הם מתייחסים לחוסים כאל "חיות". והאמת? לי נראה שלמדינה אין שום אינטרס לשנות את המצב, כי ככה המשפחות שבאמת אכפת להן מיקיריהן וחוששות לשלומם לא שולחות אותן למוסדות, אלא מתמודדות איתם בבית. מדינת ישראל לא צריכה לטפל, והכי חשוב לא צריכה לשלם. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אם הבעיה היא לא ברופאים ובמטפלים, במי כן הבעיה? האם הגשתם תלונה במשטרה בעקבות אותם שטפי דם מסתוריים? לפי דבריך אמורות להיות מוגשות הרבה מאוד תלונות למשטרה עד כדי שכם תתעורר סערה ציבורית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
"הבעיה היא בדרך כלל לא עם המחנכים, הרופאים ובעלי המקצוע, אלא עם "כוח העזר". מדובר בכוח אדם לא מיומן, שעוסק בשירות, ניקיון, וכדומה במוסדות" - מה לא מובן כאן? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מה שלא ברור הוא מדוע לחוסים יש מגע ישיר עם אנשים שהצוות הרפואי (לפי כרמית) מודע לכך שאינם אמינים. מדוע כל מדריך או מטפל לא דואג לבני קבוצתו? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לחוסים חייב להיות מגע ישיר איתם מעצם הגדרת התפקיד. ''כוח העזר'' הזה בעצם אחראי על ''העבודה השחורה'' בטיפול בהם. הוא לוקח אותם למקלחת, לשירותים, מנקה אחריהם, מאכיל את מי שלא יכול לאכול בעצמו, מחלק אוכל גם למי שכן יכול לאכול בעצמו, מרים את מי שלא יכול ללכת בעצמו וכולי ובעצם מדובר במצבים האינטימיים ביותר. השאלה צריכה להיות בעצם מדוע כל מטפל לא לוקח אחריות אמיתית על הנמצאים בטיפולו, בלי לחשוב שהחלק של הניגוב, האכלה וכו' הוא לא לכבודו ולא מעניינו. זו כבר שאלה הרבה יותר קשה ונוקבת, שלי אין עליה תשובה. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חבל שאי אפשר לצרף צלילים באייל. הייתי מצרפת סאונד של צחוק מריר... לפני שנים, כשאחותי היתה בבית הספר חזרה עם סימנים כחולים על הגוף. כיוון שזו היתה הפעם הראשונה הזדעזענו עד עמקי נשמתנו, התקשרנו לכל העולם. למשרד החינוך, למשטרה, לגג לילד המפגר, לאקים, למי לא. בשורה התחתונה - כולם אומרים שאי אפשר לעשות כלום, כי את לא יכולה להוכיח שעשה את זה אחראי על החוסה ולא חוסה אחר, במיוחד כשמערכת הכסת''ח עובדת במלוא המרץ והאחראי עומד מול הרשויות במלוא סמכותו ומתעקש ש''הוא לא ראה שום דבר ואולי זה בכלל קרה בבית''. כשמדובר בחולי נפש מתפקדים או באנשים הסובלים מפיגור קל, זה אפשרי להתלונן, כי הם יכולים לדבר ולספר מי זה. כשמדובר באנשים הסובלים מפיגור קשה, כמו אחותי, ושלא מסוגלים לספר, לדבר ולהצביע, אנחנו יכולים ללכת לחפש את החברים שלנו. זה עצוב, אבל במשך השנים היא חזרה עם סימנים כחולים לא פעם אחת ולא פעמיים, זה עוד יותר עצוב שהיא בכלל לא היחידה, וזה הכי עצוב שאנחנו כבר לא מזדעזעים מזה... |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה עצוב שלא הופכים שולחנות ומתיזים ראשים. אני מבינה את עניין הסימנים הכחולים. גם ילדין רגילים חוזרים מבית הספר עם חבורות. אני לא מבינה את השתיקה שבנוגע להתעללות מינית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מאושפזים במחלקות לחולי נפש לא ממש נוטים לספר. ממה סיבות: * לא, לא כולם מתפקדים. * כשמשתחררים מבית החולים, רוצים להשתקם. לא תמיד יש כוחות להלחם במערכת. * הרבה מפחדים שלא יאמינו להם (וכבר קרו מקרים מעולם). חלק ניכר מהמאושפזים הינם אנשים בודדים, עם אחוזים גדולים שנדחו ממשפחתם וללא הרבה חברים שאינם במעגל ה"מאושפזים לשעבר"- כך שהרבה עזרה חיצונית אין. עם הכוחות המוגבלים שיש להם, הם צריכים להחליט: לנסות להשתקם ולהתמודד עם הסטיגמות הקשות שגם כך יש בחברה, או להתלונן, לקוות שיאמינו לך, ושמשהו יקרה מזה. כך שדי ברור למה יש כל כך מעט תלונות. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |