|
גם אני אהבתי את החוש השישי על תיחכומו והדרך הערמומית בה ניצל את מוסכמות הז'אנר (יותר את מוסכמות הז'אנר של ''הסרט ההוליוודי'' מאשר את מוסכמות ז'אנר ה''אימה'') ליצירת צפייה והפתעה. למרות שחשתי שקטעים ממנו סבלו מאיטיות מסויימת.
עם זאת הנאתי מהסרט נפגמה כיוון שהלכתי לצפות בו בהצגה ''יומית'' של יום שישי (שבע בערב), ומצאנו את עצמנו יושבים בקהל של תינוקות - למעלה ממחצית מהאולם היה מורכב מבני תת-עשרה רעשנים. מלבד הרעש והמהומה הרגילים שמלווים את עדרי הילדים של ערבי שישי, סבלנו הוכפל בגלל שהילדים באו לראות סרט אימה. בעקשנות ראויה לציון ובגיבוי הדדי, הם התנהגו במותחן הפסיכולוגי העדין הזה כמו הקהל הקלאסי של סרטי ''אימה ברחוב אלם'' ושאר זוועתונים. ברגעי ה''הפחדות'' הם הראו לכל כפר-סבא שקולם רחוק מלהתחלף.
וזה, רבותי, ההבדל בין אימה וזוועה. אימה זה החוש השישי. זוועה זה לראות אותו עם קהל הילדים של ערב שישי.
|
|