בתשובה לשקדיה, 14/08/02 20:24
 |
|
 |
||
|
||||
 |
חינוך לערכים, כמו שאני רואה אותו, איננו יכול להיות נחלתם של ההורים בלבד, או של בית הספר בלבד או של... להפך! העובדה שבכל מקום יעצימו נושא אחר, ידסקסו פרטים שונים ויתעסקו בתכנים אחרים, רק דורשים מהאדם לבחור מה נכון יותר. אני לא מצפה שהמורה תדע להגיד לי אם אני צריכה לחזור לטנק ולחלץ את החבר שלי. למה שהיא בעצמה תדע? אבל עצם העיסוק בשאלה, מעלה ערכים רבים לדיון. בסופו של דבר, גם אם אני לא אגיע בכלל לסיטואציה כזו (אני מקווה לפחות) אני אהיה אדם עשיר יותר מעצם ההתעסקות בשאלות השונות. כשהילדה ההיפוטטית שלי תגיע יום אחד הביתה ותספר לי מה היא למדה בבית הספר, אני אנצל את ההזדמנות בשביל לתת לה את נקודת המבט שלי, להבהיר לה פרטים לא ברורים וכדומה. אבל אני בהחלט אשמח שאת הגירוי הראשוני מישהו נתן לה, ובכך "דרש" ממני להתמודד עם השאלות ההיפוטטיות שלה. נכון- אני לא יודעת את התשובות. אני מקווה שהיא גם לא תדרוש ממני כאלו. אבל לתת כיוון, נקודות חדשות למחשבה, ולשאול ביחד איתה שאלות אני אוכל גם אוכל. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
עפרונית, אולי כשה''היפוטטית'' תהפוך למציאות, תביני (את מה שהבנתי אני) שמטרת החינוך לערכים בביה''ס אינה לצורך פתיחת דיון או הפעלת המחשבה. לימור לבנת, לדוגמה, רואה בהנפת הדגל ובשירת ההימנון בכל בוקר חינוך לערכים. אז אולי טוב להניף את הדגל, ואולי זה רע, אבל זה בטח לא דיאלוג מפרה. זו בסך הכל עוד מטלה בית ספרית. אני משתמשת בדוגמאות הדגל וההימנון כדי להסביר שמטרתה של המערכת היא לחנך לערכי צייתנות, התלכדות וקונצנזוס, ולא כדי לפתח את יכולת המחשבה העצמאית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
זה בכלל לא רלוונטי מה מערכת החינוך מתכוונת, או רוצה להשיג. רלוונטי מה קורה בסופו של דבר. ובסופו של דבר, היפוטטית תחזור הביתה לאמא שתגרום לה לחשוב על הדברים שהיא עוברת בבית הספר. אי אפשר להסיר אחריות, זאת השורה התחתונה לעניות דעתי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
על מה בדיוק תגרום לה האם הוירטואלית לחשוב? הנפת הדגל - מציאות או דמיון? התקווה - שיר עיברי גאה בלחן צ'כי נוגה? נ.ב. מרבית הילדים לא חוזרים מביה"ס לאמא הממתינה בבית ושואלת שאלות מכוונות. אמא, כנראה, תגיע רק אחה"צ, אחרי יום עבודה מעייף. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
למה שהיא לא תגרום לה לחשוב יותר בכיוון התנהגות המורים והילדים, תגובות למצבים שונים שמתרחשים בכיתה? אלה דברים שמעניינים הן את האמא והן את הילדה יותר מאשר טקסים שנראה כאילו את לא רואה את ההגיון שמאחוריהם. התגובה לטקסים אלה, ההסבר שניתן לפני ואחרי הטקס, ההתנהגות במהלכו היא המעצבת התנהגות ולא הטקס עצמו. נכון, אמא עייפה, אמא עבדה כל היום כדי לגמור את החודש, זה עדיין לא הופך אותה למנותקת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אבל עדיין יש אמהות שכן מנותקות. הטלוויזיה הופכת לבייביסיטר בכל השעות שהילד בבית וער. החוצה הוא לא יוצא כי מסוכן, והאמא עסוקה מדי בלעשן ולישון. עדות אנקדוטלית, אבל ראיתי מקרה כזה בדיוק כשחנכתי ילד כשהייתי בתיכון. אחת החוויות היותר מדכאות שחוויתי. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לעשן ולישון?! | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא בבת-אחת, כמובן. אבל אלו שתי הפעילויות בהן הייתה שקועה כשאני הייתי בסביבה. זה ולדבר בטלפון. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
ראיתי לא פעם תוצאות של הפעילויות הללו (כשהן מבוצעות ביחד). הדוגמא הקיצונית ביותר היתה שחורה לגמרי ועל שולחן הניתוחים של אבו כביר. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא זו הסיבה שהילד הזדקק לחונך? | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
כוונתי לא הייתה שאמא עיפה היא אמא מנותקת, אלא שקל מאוד לרקום חלומות על אמהות היפוטטית. המציאות קצת יותר מורכבת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קל מאוד לרקום חלומות על אימהות היפותטית. במקרים מסוימים גם קל מאוד להגשים אותם. הכל שאלה של רצון. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קצת יהיר, אילת. הכל שאלה של רצון? באמת? תספרי את זה לכל אותן אמהות הנאבקות בקיום היומיומי. ואני לא מדברת על השוליים הסטטיסטיים שמוגדרים "מתחת לקו העוני". כמה אמהות (או אבות) את מכירה שיכולות להרשות לעצמן להתפנות באמת לגידול הילדים? כמה הורים פגשת שאחרי יום עבודה הם מלאי סבלנות להקשיב לכל מה שעבר על ילדיהם ביום הלימודים? ושוב, אני לא מדברת על הורים אטומים (בסיגנון ה"אמא שמעדיפה לעשן"), אלא על הורים טובים ומשתדלים. את עדיין מדברת ברמת הפנטזיה. אולי התשובה הייתה צריכה להיות: "במקרים מסויימים מאוד קל להגשים פנטזיה הורית. הכל שאלה של רצון וממון"? |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
יהיר ובצדק וכן, הכל שאלה של רצון. אני מכירה בראש ובראשונה את עצמי ואת סביבתי (משפחתי וחברות). אני לא אכנס לפרטים אישיים בנוגע לחיי רק אומר שכשהפכתי לאם עשיתי זאת מתוך רצון ולא מכפיה או אמונה דתית, למרות שאיני מקבלת שום סיוע (מהמדינה או מסביבתי) ואני נאבקת לגמור את החודש, אני מלאת סבלנות לבלות זמן עם בתי, לצאת איתה מהבית לטייל יום יום וכמעט ולא להדליק את הטלוויזיה. זה לא קל, זה אפילו די מתיש ובמקרים מסוימים יכול לתסכל, עם זאת הילדה לא אשמה והיא כן צריכה את הקשר עם אמה. אני שמחה שאני נכללת ברשימת האימהות הפנטסטיות. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |