 |
ריתמוס של המילים אינו בהכרח עומד בניגוד לריתמוס הנוצר כתוצאה מסכמה משקלית ופעמים רבות ישנה חפיפה ביניהם. זך הוא אמן המוסיקה הלשונית אם כי היא נשענת פעמים רבות על גורמים נוספים חוץ מהסכמה המשקלית.
מה שכן, חשוב להבהיר כי כל אחת מן הדרכים דורשת מיומנות משלה. משורר שמחליט להימנע מריתמוס המתבסס על משקל אינו עובר "אוטומטית" לריתמוס מסוג אחר ופעמים רבות שירתו אינה ריתמית כלל ולכן צורמת, באוזני לכל הפחות. ההבדל לדעתי אינו בין שירה ממושקלת לזו שאינה ממושקלת אלא בין זו הריתמית לזו שאינה. כיצד מושג הריתמוס - זה כבר עניין חשוב פחות בדיון זה.
מה שצורם לדעתי הוא שיר שאינו ריתמי. זו הוולגריות המוסיקלית, זו הצעקה באוזן הקורא. לגבי אותה "שירת מילים", תיזמור המילה עצמה ללא סכמה משקלית - אני די ספקן בעניין. זך שאמור להיות אמן בעניין שמע לי פעמים רבות לא מוסקלי כלל. זכור לי היטב שיעור שבו נדון העניין ובתור דוגמה הקריאה המרצה שיר של זך בעוד אני וחברי (מעריצי אלתרמן מושבעים) מסתכלים בה ובינינו תמהים מאוד: על איזו מוסיקה היא מדברת?
כמו כן חשוב מאוד להוסיף שאין די בציון "השיר שקול" או "השיר ריתמי". ריתמוס דורש "ביצוע" ואת הביצוע עושה הקורא והוא בלבד. כך שמאוד ייתכן כי קורא לא יאהב ריתמיותו של שיר רק משום שאינו מבצעו כראוי ולא משום שהפגם בשיר עצמו. זו הייתה גם אחת ההאשמות נגד זך. ישנן מידות שונות וצורות שונות של ביצוע ריתמוס ושל הדגשתו וגם הן תלויות בקורא. הדברים כבר ישנים ואני בטוח שזך ידע אותם היטב כאשר כתב את חיבורו הברוטלי והמזעזע.
ממקורות מסוימים נודע לי כי החיבור "זמן וריתמוס" נכתב תחת השגחתו של פרופסור בנימין הרושובסקי שהוא כידוע מומחה מספר אחת לפרוזודיה. הפרשיה הזו מאוד מתמיהה אותי: כיצד אישר המנחה האקדמי כתיבה כזו ושגיאות כאלו בענייני ריתמוס?
לגבי דידי, כשאני קורא שיר שקול איני חש בכל מלאכותיות של הריתמוס. השיר יכול להיות שקול כולו אבל בעת קריאתי, באורח פלא ממש, המשקל מודגש יותר ופחות, עולה ויורד, ממש כחלק מן השיר עצמו בעוד שאיני מכוון לעניין כלל!
זו תופעה שלא מפסיקה להדהים אותי בכל פעם מחדש ואיני יודע מה גורם לה. אני בהחלט מתכוון לברר אבל אני חש שמידת ההתאמה בין הסכמה המשקלית לבין המילים היא הגורמת להדגשה של הסכמה יותר או פחות וגם לקצב הקריאה שמשתנה משום מה מעצמו. קצת קשה להדגים כי פרוזודיה היא העניין היחיד אולי שפשוט לא ניתן לדון בו באינטרנט, אבל כיצד אתם קוראים בקול את השורות הבאות משל אלתרמן:
רציתי לה לומר שאני כעין גדי
שמגע אצבעה בצמרי הצית חג
בכל פעם שאני קורא (או מדקלם ליתר דיוק) את הבית הזה השורה הראשונה יוצאת לי מהירה והשנייה איטית, הראשונה חטופה והשנייה מצלצלת וזאת מבלי שאעשה דבר במכוון! זה פשוט יוצא ככה.
כשהקריאה הפרוזודית "מחלחלת לעצמות" היא מפסיקה להיות מלאכותית והשירים יוצאים כמוסיקה של ממש וכל מלאכותיות לא ניכרת בהם, הם פשוט מווסתים את עצמם. מה שזך עשה ב"ירח" הוא לקרוא "בכוונה" את השיר כמו מי שרק עכשיו למד פרוזודיה ולכן זה יצא לו מלאכותי.
לגבי פרוזודיה אני יכול לומר דבר אחד: זה הדבר החשוב יותר שלמדתי על שירה. מאז שלמדתי לקרוא כך שירים השיר כבר אינו מה שהיה. הוא הפך להיות מלא צליל, חי, פועם, נושם. כאילו עד היום ראיתי טלווזייה בלי קול ופתאום הוסיפו לי צבע. ההבדל הוא עצום! כשהתחלתי ללמוד שירה לא הבדלתי בין שקול ללא שקול מבחינת ההעדפות שלי. מאז שלמדתי פרוזודיה אני כבר לא יכול להסתכל על שיר לא שקול, הם נראים כל כך דלים...
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש