|
||||
|
||||
לעניין ה"אדום" ו"המתוק" נדמה לי שההסבר הוא בכך שהאדום מעסיק את חוש הראייה והמתוק את חוש הטעם, וכידוע חוש הראייה מעסיק כ- 70 אחוזים מסך כל הקשב שלנו ושאר החושים - כולל חוש הטעם - "נאלצים" להתחלק ביניהם ב- 30 האחוזים הנותרים. |
|
||||
|
||||
כן, אבל יבוא היום שבו אנשים יבינו שאבטיח אדום לא מבטיח אבטיח מתוק, ויפסיקו לשפוט אביטיחים לפי מידת אדומותם(?), ויחפשו דרכים אחרות לשפוט. בכל מקרה, כל ההשקעה בהפיכת האבטיח לאדום יותר תהיה אז חסרת משמעות - ואפילו פוגעת. 70 אחוז קשב זה מאוד יפה, אבל אני לא מעוניין להקשיב לאבטיחים שלי. אני רוצה לאכול אותם. |
|
||||
|
||||
זה עניין מסחרי לחלוטין, טריק פרסומי אם תרצה - אחד מיני רבים מסביב עולמנו המתקדם לכאורה. זומבים הבייתה! |
|
||||
|
||||
מבחינה דקדוקית "אדמותם" (כמו: "הכל מודין בשחרותו של כושי"), אבל הייתי מעדיף "אדמימותם" (נגזר מ"אדמימות"). |
|
||||
|
||||
אם כבר הזכרת כושי,אז למה לא אדמוניותם? |
|
||||
|
||||
כאן כבר למדנו את הלקח העגום הזה. הפירות היפים הם בטעם של פלסטיק. אם יעשו להם מבחן טעימה עיוור, לא ניתן יהיה להבחין בין אפרסק (פלסטיק) למשמש (פלסטיק) לשזיף (פלסטיק). בשוק אפשר להשיג פירות מכוערים. יש להם טעם של פירות. |
|
||||
|
||||
להשקעה בהפיכת האבטיחים לאדומים יש הרבה משמעות עם צורה כזו : $ |
|
||||
|
||||
אני זוכר, שקראתי על ניסוי עם תמיסות סוכר וצבעי מאכל, שבהן התברר, שטועמים יחסו לתמיסות אדומות מתיקות יותר גבוהה מאשר לתמיסות ירוקות או כחולות בריכוז סוכר זהה. |
|
||||
|
||||
ובהקשר לכך, סיפר לי חבר שבעברו הקבוצי עבד בין היתר בחדר האוכל. בין תפקידיו נכללה גם הכנת שתיה קרה לצהריים. בכל יום היה מכין שני מכלי שתיה: האחד מורכב ממים, סוכר, מיץ לימון וצבע מאכל צהוב, ואילו השני מורכב ממים, סוכר, מיץ לימון וצבע מאכל אדום. באופן קבוע אזלה השתיה מהמכל האדום, ואילו במכל הצהות נותרה כמות מכובדת. |
חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
RSS מאמרים | כתבו למערכת | אודות האתר | טרם התעדכנת | ארכיון | חיפוש | עזרה | תנאי שימוש | © כל הזכויות שמורות |