בתשובה לרועי, 21/07/02 1:04
 |
|
 |
||
|
||||
 |
כדי לענות לך, אני נזקק לשתי תובנות שלי על העולם: הראשונה, אין מאה אחוז ודאות לגבי שום דבר, הכל מוטל בספק, וזאת יוכל לומר לך כל שופט בית משפט, ועוד אנשים רבים אחרים שצריכים להכריע בנושאים הרי גורל. שנית, בכל צומת החלטה בין מספר אפשרויות, הדרך הרציונלית לקבל את ההחלטה היא לשקול את הסיכון מול הסיכוי עבור כל פתרון ופתרון. יש בידיך חומר שעל פניו יכול לרפא מחלה קשה. יקחו לך שנים של מחקרים עד שקולות הספקנים ידומו לכדי לחישה, וגם אז, יתכן שלאחר אלפים מטופלים מאושרים תפגוש את המטופל האלף ואחד שגיב לטיפול רע. בעולם יש כל מיני סוגים של חולים, בדרגות שונות של יאוש מכאבם, וזמן משוער לחיות. חלקם, נואשים למדי, סובלים מזה שנים יסורים קשים, וכבר אין להם יותר מדי להפסיד, כי חייהם אינם חיים. בהנתן שהם אכן חולים קשים או סופניים (עפ"י מדד כלשהו, נמוך מזה שבשימוש היום), ובהנתן שהתרופה הוכיחה את עצמה היטב בשלבי הבדיקה הראשונים ודחתה את הטענות הקשות ביותר כנגדה, בהנתן כל זה, יש להתיר לחולים הללו את הטיפול הניסיוני. על כל הניירת המשפטית עליה הם יחתמו, שהם מנסים על דעתם וצלילותם חומר שאינו בדוק סופית, אין מה להרחיב, חובה שזה יעשה ובקפדנות. אני רוצה דווקא להתייחס למילה "ניסיוני" בצירוף "טיפול נסיוני", מפני ששתי משמעויות שונות נופלות על אותה המילה, וחשוב להבחין בינהן. זהו אינו באמת ניסוי במובן הקלאסי של המילה, ואסור שלעולם יהיה כזה. בניסוי על חיית מעבדה, יתן החוקר מינונים בטווח רחב, עם הפרזות קיצוניות, על מנת לקבוע מהו המינון האופטימלי. ברור שחלק מהחיות ימותו כתוצאה מכך. על אנשים אתה לא *מנסה* את התרופה כמו על חיות מעבדה, חשוב לך קודם כל רווחתם, והיותם "מטופלים חלוצים" אינה מפחיתה את ערך חייהם. לכן לסיכום, אני חושב שיש לתת משקל רב יותר לסיכוי שטמון בתרופות חדישות, ולא להכנע לאימת הסיכון, אשר לעולם ירחף מעלינו. את הסיכוי הזה יש להעניק למי שזקוק לו יותר מכל, ושאשר עבורו הסיכון מהטיפול אינו רחוק מהסיכון ללא כל טיפול - חולים אנושים, כרונים וסופניים. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
ארז, אני מסכים לחלוטין עם הטיעון המרכזי שלך. נראה לי שזה חלק מתופעה חברתית-משפטית רחבה יותר שתקפה את החברה האמריקאית: האדם הפרטי נחשב מצד אחד לעצמאי ובעל שיקול דעת (בפניה ימינה ברמזור האדום, ובהגשת דוחות המס של עצמו), אבל מצד שני כתינוק חסר ישע לעומת חברות או מוסדות. הדוגמא הקיצונית היא סיפור הטרקטורונים עם הגגון: חברה מכרה טרקטורונים. אנשים ביקשו מהחברה להסיר אותם, והוסבר להם שהגגונים נועדו להגנה. החתימו אותם על הסכם שהם מבינים שללא הגגון הטרקטורון מסוכן בשעת התהפכות; כשזו קרתה, תבעו את החברה והיא הפסידה משום שהאדם "חשב שלא יקרה לו כלום" והחברה היתה צריכה לצפות את הסכנה. הגישה הזו מעודדת "ראש קטן" בכל מה שנוגע לבטיחות, ובגללה רופאים קובעים בדיקות שהן (כמעט) ללא שום ספק מיותרות; מה שכמובן מעלה את מחירי הרפואה לכולם, מייקר את הביטוח הרפואי, ובסופו של דבר הורג יותר אנשים. אבל לא ניתן לכוון את האצבע המאשימה אלי, וזה מה שחשוב. במחשבה שניה, הביטוי "הדוגמא הקיצונית" בו השתמשתי אינו יכול להיות מדויק בארץ שבה יש את קליפורניה. אני מנמיך אותו ל"אחת הדוגמאות". |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
קראתי פעם ראיון עם בעל מפעל לא גדול שמייצר סולמות. הוא סיפר שם שהוא מדביק על כל סולם לא פחות מ 27 מדבקות אזהרה שונות, שכן כל אידיוט שמציב את הסולם על רצפה רטובה, ללא משענת בטוחה, בעומס יתר וכו' תובע את יצרני הסולמות, והמושבעים נוטים להגן על האיש (עם המוח) הקטן ולפסוק לו פיצויי ענק. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
מסתבר שיש אפילו מפעל רשמי לנפלאות הפסיקות האלה: |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
בספרו של מילטון פרידמן Free to Choose יש ביקורת נוקבת על עודף השמרנות של ה FDA. הסיפור המפורסם של התאלידומיד שאושר לשימוש באירופה אך לא בארה"ב (למרות שהוא לא אושר מסיבות שונות לגמרי מההשפעה שלו על עוברים) חיזק עוד יותר את הנטיה השמרנית הזאת. | |
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |