 |
|
 |
||
|
||||
 |
מאמר מצוין, שחסר לי בו רק פרט אחד, הממחיש יותר מכל את עומד הטרגדיה ואת גודל יוהרתם של אלה שהיו בטוחים כל-כך שמשמיים יילחמו להם. בשנה השלישית למרד, כלומר כשנה לפני החורבן, החליטו הסיקריקין, שהיו הפלג הקנאי ביותר מבין הקנאים, לא להסתפק באפשרות שלמרות הטירוף שבעצם המרד, ייתכן שהביצורים המשובחים של העיר )הטובים באימפריה דאז( והמצב הפוליטי הסבוך )מות נירון קיסר ושנה שבה כיהנו ארבעה קיסרים בזה אחר זה( יספיקו כדי להינצל מן החורבן הממשמש ובא. הם החליטו שזה לא בסדר שמנהיגי המורדים בעיר הנצורה משתמשים ביתרון האחד העומד לרשותם ונוקטים טקטיקה הגנתית של מלחמת התשה. אלוהים הרי יילחם לנו, וכל מה שצריך הוא להוכיח את אמונתנו הבלתי מסוייגת בכך. מה, לא ככה? ומה עושים אם הרוב המכריע מסרב לקבל את האמת האלוהית הזו? מכריחים אותו. איך? שורפים את אסמי התבואה של העיר הנצורה, שהיו אמורים להספיק לשלוש שנים נוספות של מצור. עכשיו לא תהיה לרכי הלבב ברירה אלא לשאת את המלחמה אל הזדים, ושם יילחם לנו ה' צבאות. מה, לא זה מה שקרה? אל תספרו לתושבי יצהר, תפוח ותל רומיידה. הם לא רוצים לדעת. ולנחש מה היה קורה לאספסיאנוס אילו היה המצור נמשך עוד שנה או שנתיים, וממשיך לרתק אליו לגיונות שלמים? זה, לצערנו, יצטרך להישאר עניין להשערות בעלמא ותו לא. |
 |
 |
 |
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |