 |
|
 |
||
|
||||
 |
מכל שירים שפורסמו עד עכשיו, אף אחד לא נחקק בזכרוני באופן מיוחד. אולי משום היותם בוסריים, או אולי בגלל שבדרך כלל הם היוו עילה לדיון מטא-שירי שחזר על עצמו בצורה משמימה - מהי שירה, מהו שיר, מהן איכויות שיריות וכו'. בסופו של כל דיון כזה יושב אבידן "שיר הוא כל מה שאני קובע כשיר" ולצידו כורעת הגדרתו של מיכאל שרון הדורשת הכתרה ומיסגור של יצירת אומנות כדי שזו אכן תחשב כיצירת אמנות על ידי שאר הקוראים והצופים. יכול להיות ששום שיר לא נחרט בזכרוני כי קריאת שיר במנותק מרצף של שירים נוספים מאותו משורר, כמו בספר שירה, מאבד מהאפקטיביות והיכולת האקספרסיבית שלו. המשורר הסימבוליסטי שארל בודלייר(*) היה ידוע בסוג שירה כזו. אלה סיפורים קטנים באורך של 10-20 שורות הנראים חזותית ונקראים כמו פסקה אחת. יותר מכל שיר אחר שאליו ניסו להשוות את השיר הנוכחי, הוא הזכיר לי את הפואמות הקטנות בפרוזה של בודלייר. הפשטות של השיר, הישירות של המסר והדימויים השווים לכל נפש אמנם לא עולים בקנה אחד עם התחכום הבודלריאני אבל עדיין יש בהם איכות פנימית ועקביות אמינה. ומה בכל אופן הופך פסקה כזו מפרוזה לשיר? לא מוטיבים ספרותיים, כי הרי מטפורות מופיעות גם בפרוזה גם בשירה. אולי המקומות בהם הרצף הסיפורי נקטע, כאילו כדי להותיר מרחב שבו הדמיון של הקורא יכול למלא את החסר. למשל, כל גוף השיר מופיע למעשה כהערה בסוגריים, ולכן לב השיר ומרכז הכובד שלו הן חמשת המלים הראשונות ותשע האחרונות. השאר הוא הארה והערה על הנושא. או הקיטוע העדין והדק בשורה "האזעקות יחדירו את נשימתי פחות, הרי במלחמה..." הקפיצה הרעיונית שכמעט ואיננה מורגשת בין מה שכתוב לפני ואחרי הפסיק איננה קפיצה פרוזאית אלא שירית, פואטית, הדורשת במרומז את השתתפותו הפעילה של דמיון הקורא. (*) כן, הפעם זה בהחלט אני |
 |
 |
 |
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |