|
ראשית, אין קיום המצוות חייב להתקיים עם חדווה. מבחינת היהדות נבחן המעשה הסופי - קיום המצוות, ולא מצב הרוח של האדם. שנית, אני אישית דווקא זיהיתי חדווה רבה בדרך אמונתו - אם להידרש למקורות מחוץ ליהדות, הרי שהיא הזכירה לי לא במעט את חדוות האבסורד של סיזיפוס - תמיצת האדם האבסורדי של קאמי, אשר מדי יום ביומו מסתער על גורלו בכוונה גדולה, ''מתגבר כארי'' כדי להילחם בסלע שלו, אף כי הוא יודע כי המטרה היא בלתי מושגת.
בכל אופן, מכיוון שהלינק שצרפת איננו פעיל, אתה מוזמן להסביר מדוע לדעתך אין הרמב''ם סובר כך, ואני אשיב לך. לגבי דת אשר ''בדה אותה מליבו'', הרי אין זה מראה לדעתי אלא על חוסר הבנתך שלך. היהדות נמדדת בסופו של דבר במעשים - ויהודי אשר מקיים מצוות מקיים את הדת. על ענייני אמונה ותאולוגיה מעולם לא היתה הסכמה ביהדות. על כל נושא חשוב ומרכזי (ואין ספק ש''אמונה לשמה'' או ''שלא לשמה'' הוא נושא מרכזי ביותר) היו לפחות שתי גישות מנוגדות - ואלו ואלו יהודים כשרים. רק מי שסטה באורח קיצוני מקיום ההלכה כגון השבתאים או הנוצרים, נפרד הלכה למעשה מהעם היהודי ומהיהדות.
|
|