בתשובה לאסף רזון, 06/08/00 0:01
 |
|
 |
||
|
||||
 |
יצחק שלו שירו נא למתים בטרם ימותו שירו נא למתים בטרם ימותו כי מה בצע בשירכם להם והם חרשים משמוע ואטומים מהבין (...) אלא נא תרע עינכם בחיים לתת להם את המגיעם במשפט. אל נא תקפצו שפתיכם מהעניק את המילה הטובה במועדה. כי טובה המילה הנאמרת בעוד חי שומעה. שלמו שלמי תודתכם למתים בטרם ימותו, כי עוד מעט ועברו מן הארץ והיו לכם כנושי נצח והחוב אשר חבתם להם-חוב עולם לא יפרע. את המילים אשר תאמרו לחרות עלי מצבתם, לשאת בספוד הסופדים ולהזכיר בימי שבעה, בימי שלושים ובימי שנה-את המילים האלה הקדימו לאמור!כי הנה ראיתיכים מנשאים את שם המתים אשר בחייהם לא הפלתם להם בנחלה גם פליטת קולמוס קטנה אחת, ואומרה אל לבי לו ידעו המתים את מחשבותיכם הטובות עליהם ואת המון רגשיכם-כי אז חזקים שבעתיים, גאים שבעתיים ושבעתיים לא בודדים היו בהתייצבם איש לקראת יומו! (...) השיר הזה של יצחק שלו (אבא של מאיר שלו) יותר משהוא בא לבטא אמת - הוא מצליח לתאר תחושה של החמצה. של משהו שלא הספקת -לומר ורצית. תמיד יש תחושה של החמצה כאשר מת מישהו אהוב ויקר . ממה שראיתי,ממה שקראתי וממה ששמעתי, עידו זכה והיה . עטוף באהבה, בחברות, ומאד ידע שאוהבים אותו. ואם יש בכך מעט נחמה, גם זה משהו. |
 |
 |
 |
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש
|
© כל הזכויות שמורות |