 |
רבים כמהים להפגנות של מאות אלפים, למצור על הכנסת ולחילופין להבערת המדינה. לדעתי זו טעות חמורה שגם היא תוליך בדרכה שלה לקץ הדמוקרטיה. אם המהומות יצלחו, תקום ממשלה שתהיה חיבור בלתי אפשרי של ליברלים, אנשי שמאל, ימנים, ערבים ואופורטוניסטים שתחזיק בשלטון על חודם של מנדטים ספורים. ואז הצד השני יפעל באותן דרכים כדי להפיל אותה. "בצאתך למסע נקמה, חפור שני קברים" אומר הפתגם היפני. מקורה של הגישה המוטעית הזאת בהנחה הפשטנית שישראל מפולגת ל-2 מחנות. ולא היא. ישראל מתפלגת ל-3 קבוצות לפחות. א. המחנה הגדול ביותר הוא כנראה בית ארבע הפינות: חרדים-דתלים-אנטיאשכנזים ורוויזיוניסטים. ב. המחנה השני הוא ברית האופוזיציה: ליברלים-שמאלנים-רוסים-אנטיביבי. ג. המחנה השלישי הא-פוליטיים שסימנם "אני לא עוסק בפוליטיקה". מלבדם יש עוד פלגים (ערבים, בלמ"זים), אבל לעניינינו אלו שלושת השחקנים. יחסי הכוחות המדוייקים נזילים ולא ידועים לי. החשוב הוא שהמחנה השלישי אינו זניח ויתכן שהוא גדול יותר ממחנה האופוזיציה וזהו ההסבר לכך שהמחאה לא מתפשטת והתאגדויות פופולאריות אינן מצטרפות אליה (ועדי עובדים, התאגדויות מקצועיות וארגוני סטודנטים ופנסיונרים). החולשה הגדולה במערכת הפוליטית הישראלית (ולא רק) היא שמי שבוחר את השלטון הוא המחנה השלישי. החולשה נובעת מכך שבחירת המחנה השלישי מושפעת במידה משמעותית מן התחזיות הפוליטיות מי יזכה, בבחינת "אחרי רבים להטות". כדי להגביר את השפעת המחאה אכן צריך להגביר את עוצמת המחאה, אך לא בכיוון של מהומות והפרת הסדר הציבורי, אלא בכיוון של הפגנת תמיכה רחבה, איחוד וארגון החזית הפוליטית וביטחון עצמי בניצחון הפוליטי. חסימות כבישים, הבערת צמיגים, רדיקליות קיצונית לא יביאו אלינו את המחנה השלישי. מחנות אוהלים הצרים על הכנסת אינן הפיתרון מסיבה אחרת: זה לא ישים עלותית למחנה האופוזיציה והוא מתאים הרבה יותר לפרזיטים מן הצד השני. הגברת האלימות והפרובוקציות מן הצד שלנו היא הימור מסוכן. היא עלולה לדחוף את המחנה השלישי לצד השני. מה שהיא בטוח כן זה חֶרֶב פִּיפִיּוֹת.
|
 |