 |
|
 |
||
|
||||
 |
התאוריה בשניקל שלי היא שיש סיכוי שהפרשנות הקיצונית הזאת למילה שנאה1 נולדה עקב הקמפיין רב השנים של המחנה הביביסטי. כל כך הרבה שנים פמפמו לכם במוח שאתם ״מונעים משנאה״2 שמחנה האופוזיציוני פיתח איזו פוביה מהרגש האנושי הטבעי הזה. כאילו אם מישהו מעז לשנוא משהו או מישהו אז הוא עשה איזה מעשה מגונה או ביצע איזה חטא נורא ואיום. כאילו יש איזה דיבר 11 בלוחות שאומר ״יהודי לא שונא יהודי״. אנחנו שונאים? לא יעלה על הדעת. מהפתאום?! אני חושב שיש כמה יהודים (כמו גם לא יהודים) שראויים שאפנה אליהם את הרגש הלגמרי טבעי והלגמרי אנושי שהוא שנאה (בעוצמה כזאת או אחרת). לא מתחשק לי לוותר על המילה הזאת או על הרגש הטבעי הזה. אפשר להגיד ״אני שונא אננס על פיצה״ בלי לייחל להשמדה לדברי מאפה ואפשר לשנוא את המורה מהתיכון בתיכון ושהשנאה הזאת תעלם די מהר בחלוף השנים. עד גיל 18 ממש (אבל ממש) שנאתי גבינה צהובה. היום זה אחד הדברים האהובים עלי בעולם (והגיל/רופא דורשים להפחית). _______________ 1 כאילו לרגש שנאה אין ספקטרום רחב של עוצמות, בדיוק כמו לאהבה, פחד, עצב או שמחה והוא תמיד מיצג באופן בינארי שאם אני שונא מישהו <--> אשמח כשהוא ימות. 2 בעיקר ככלי רטורי כדי לבטל כל טיעון רציונלי שקשה להתמודד איתו. אז הטריק הוא בשני צעדים. שלב א׳ לסמן את המחנה השני כמונע מרגש ולא מטיעונים רציונליים. שלב ב׳ הוא לשנות את המשמעות הרגילה של המילה שנאה למילת עוצמה עם קונוטציה שלילית מוחלטת כמו מילות עוצמה כמו ״רצח״ או ״מעשה מגונה״ או ״בגידה״. |
 |
 |
 |
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש והצהרת נגישות
|
© כל הזכויות שמורות |