בתשובה לשוקי שמאל, 20/04/25 20:54
 |
|
 |
||
|
||||
 |
בעבר הראיתי באותיות ובמופתים שהמתאם בין דפוסי ההצבעה לאשכול סוציואקונומי הוא עצום. ניתן לומר שבקרב שלשת העשירונים העליונים יש רוב עצום (75-80%) לאופוזיציה ובעשירונים 2-5 רוב עצום (75-80%) לקואליציה. ישנם סימנים שהתפתח גל הגירה של העשירונים העליונים בעיקר- רופאים ועובדי הייטק שיוצאים לרילוקיישן לא מוגבל בזמן, ונוודים דיגיטליים שמקימים קהילות ישראליות בקפריסין, יוון, פורטוגל, איטליה ותאילנד. גם חולשת שוק הנדל"ן במחוז תל אביב דווקא מספקת עדות נסיבתית. אילו הלמ"ס היה מספק את פילוח העוזבים לפי ישוב הייתי יכול לגבות את העדויות הנסיבתיות והאנקדוטליות בעובדות. |
 |
 |
 |
|
|
|
||
|
||||
|
חמש משפחות המעגל החברתי הקרוב אלי עזבו את ישראל לאחרונה. אני לא סופר מכרים רחוקים וקולגות, רק חברים קרובים שאת סיפורם אני מכיר היטב. אני גם לא סופר את אלו שהחיים הובילו אותם באופן טבעי לחו"ל (אקדמיה, או שעבודתם דרשה זאת מהם). רק אנשים שאקטיבית חיפשו לעזוב, ועזבו. וגם לי ולמשפחתי כבר יש כרטיסי טיסה בכיוון אחד ובקרוב מאד נעזוב. אני מקווה שנחזור בעתיד, אבל אני בספק. אנחנו לא מתכוונים לנתק תושבות בינתיים באופן רישמי, אז להבנתי גם אם היו בידך את כל נתוני הלמ"ס לא היית רואה אותנו בהם. אותו הדבר כנראה נכון לחלק גדול מהעוזבים. לפרוטוקול, אנחנו עוזבים מסיבה אחת בלבד: לא רואים כאן עתיד לילדנו. האמת היא שאני מיואש הרבה יותר מה-"אופוזיציה" שפשוט מרכינה ראש ומוותרת (ה-"מחאה" המגוחכת והעדינה הזו גרועה יותר מכלום בשלב הזה) מאשר מהביביסטים והכהניסטים. הייתי מעדיף בהרבה להשאר כאן ולהאבק, אבל נראה שאני בדעת מיעוט ורוב האנשים שאמורים היו להיות לצידי חושבים אחרת. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני מאד מזדהה עם התגובה הזו. היא מתארת בקירוב טוב מאד את המצב שאני רואה סביבי. חוץ מהחלק האופרטיבי שעדיין לא בתוכניות (והתקווה שלא אצטרך), אני חותם על כל מילה. אני עדיין חושב שהמחאה לא יותר גרועה מכלום. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
לא הייתי אתמול בהבימה כי הייתי במפגש שנקבע מראש עם גלעד קריב ואבי דבוש סמוך למקום מגורי. אחת השאלות שהם נשאלו מהקהל היא האם הם אופטימיים. אחד מהם (נדמה לי שקריב) ענה שלא לכך הוא רוצה להתייחס אלא להרגשה האם יש לו אפשרות להשפיע על המציאות (והתשובה מבחינתו היא חיובית). אחד הדברים שכן מעודדים אותי הוא מעורבות בבניית החלופה. וכן, גם החלופה לרוב האופוזיציה הנוכחית. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
אני לא פוליטיקאי, טייקון או ראש שבט. אני לא יכול להוביל תנועת התנגדות, אלא לכל היותר להצטרף לאחת. אבל אין אף אחת כזו שנראית בכיוון. יש מעט מאד פוליטיקאים ש-''מדברים את הדיבור'' (גלעד קריב אחד מהם) אבל אף אחד שגם ''הולך את ההליכה'' (גם לא גלעד קריב). כולם מתנהגים כמו פוליטיקאים שמתכוננים לקמפיין הבחירות הבא, ולא כמו מנהיגים שמתארגנים לקראת תרחישי הקיצון שדרך אחד מהם ישראל תיהיה חייבת לעבור כדי שיהיה בכלל סיכוי לתקווה. מכאן אני מפרש את הדיבור שלהם כרטוריקה ריקה. אילמלא הייתי הורה, הייתי ממתין בתקווה שאולי זה ישתנה, או יקרה נס ויתייתר. בסך הכל חיי היום-יום שלנו כאן עדיין טובים, והעזיבה קשה מהרבה מאד בחינות. אבל לצערי אין לי את הפריוולגיה לחכות שהכל יקרוס ורק אז לעזוב. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
חלק מהמסר הבסיסי שלהם שם הוא שבזכות הפעולה שלנו הדברים לא קורסים והממשלה מצליחה להגשים רק חלק קטן ממטרותיה. | |
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
הייתי רוצה להתיחס למשפט "כולם מתנהגים כמו פוליטיקאים שמתכוננים לקמפיין הבחירות הבא". ההתרשמות שלי הפוכה לגמרי. לדעתי הם לא עושים דבר כדי אפילו להתחיל את הקמפיין. נחתוך ורידים?. (תודה לאריק) אני חושב שהקטע המעניין כאן הוא דוקא כמה השניות של בני גנץ בהתחלה. ניכר כי בני גנץ חפש את המלוכה ומצא חמורים. הוא בא לקבל את ראשות הממשלה ולהוביל אותנו בממלכתיות ובמתינות כאשר הוא מאד אוהב את עמישראל ובפרט את מצביעי הליכוד. מה שהקריירה הדי קצרה שלו הוכיחה בודאות שלאיש אין שום כישורים להיות מנהיג אופוזיציה. להסתובב בשווקים, חוגי בית ובזומים זה לא בשבילו. בזמן שרוה"מ לכוד בבעיות המדינה ובעיקר בבעיותיו הפוליטיות והמשפטיות, אמורים גנץ, אייזנקוט ולפיד לעבור מבית לבית, להקים סניפי מפלגה בכל פינה, לחזר אחרי ח"כים למחירה בצד השני, להיות בכל הפגנה ולשוחח עם המפגינים. במקום כל אלו הם עוסקים בעיקר בתאטרון של ממשלת צללים ובהבטחות לפתרונות קסם שיצוצו מיד כשיבחרו. יאיר גולן הוא ציפור אחרת. יש לו במפלגתו אנשים שמצטיינים בפעילות הכנסת כמו קריב ולזימי. הבעיות שלי איתו הן שתיים: א. אחרי אכזבי העמוקה בעבר ממפלגת העבודה, אני זקוק לחיזור נלהב ולחרטה מצד הבית שהכזיב. אני לא רואה דבר כזה. אני לא מרגיש שהם זקוקים לי. ב. אני לא רואה משנה סדורה של תורת המפלגה. המשנה הזו לא חייבת להיות פתרונות רדיקליים לבעיות המדינה. היא חייבת להיות הצגת העקרונות המנחים את המפלגה. לומר שיהיה יותר טוב מעכשיו, זה לא מספיק. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. מתרוצצים בכל הארץ. אתה רוצה שיבואו אליך הביתה? ב. דווקא זה מפתיע אותי. אתר הבית מפרט חזון של המפלגה. להבנתי ההבטחה הבסיסית שלה כיום היא שהיא מפלגת מרכז־שמאל עם פריימריז. |
|
|
|
|
|
|
||
|
||||
|
א. בגדול, כן. ב. הצצתי ומבטיח לקרוא שוב ואת הכל, אבל 'חזון' צריך להופיע ולא רק במצעים שאיש לא קורא. הוא צריך לקבל ביטוי מתומצת וממוקד באותם סאונד בייטים שהמדיה מאפשרת למנהיגים פוליטיים להעביר. יש מספיק ראיונות והופעות, שמנהיג פוליטי מוצלח, צריך לדעת לנצל כדי להעביר את מסריו. אני לא ממש מכיר את ה'חזון' של אייזנקוט, אבל אני זוכר היטב את התבטאותו שהוא לא רוצה שחיילי צה"ל חמושים בנשק אוטומטי יחסלו כל ילדה פלשתינאית המנופפת במספריים. ג. יחד עם זאת אני מצר על כך שלא יצא לי לשמוע את יאיר גולן בחי, כפי שראיתי למשל את גנץ. אשמח לשמוע את המסרים האלו יותר בפרוט, גם דרכך (אתה כותב כאן, מעט מדי לטעמי). ד. מרכז-שמאל זה כותרת, לא חזון. פריימריז, גם לא מרשים אותי. כפי שזה נעשה במפלגת העבודה זה בסדר אני חושב, אבל זה קצת פיתרון ב-loop. תוצאת הפריימריז במפלגת העבודה עד היום, היה רצף של מנהיגים לא מוצלחים. |
|
|
|
| חזרה לעמוד הראשי | המאמר המלא |
| מערכת האייל הקורא אינה אחראית לתוכן תגובות שנכתבו בידי קוראים | |
 RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש והצהרת נגישות
|
© כל הזכויות שמורות |