 |
נדמה לי שיש כאן הדגמה מובהקת של הבעייתיות בביצוע של מה שקרוי "מרד מיסים". האלטרנטיבה המתבקשת היא שועד העובדים יכריז על סכסוך עבודה עד לביטול מוחלט של הגזירה. כאן מודגמת החשיבות של האבחנה שלא מדובר בפילוג העם לשניים אלא לשלושה. אם המגזר הא-פוליטי בקרב העובדים יצטרף לפלג האופוזיציה משמאל יתקבל הרוב של 70-80% הנדרש למימוש אופציית השביתה. ואנו רואים כאן את הקריטיות של ארגוני העובדים התלויים באופן קריטי בעמדת המגזר השלישי.
וזאת לשים לב: ארגוני העובדים מנהלים סכסוכי עבודה הנמשכים חודשים ושנים על תוספות שוליות שבסופו של דבר מתמסמסות ווהעובד לא מרגיש כי באו אל קרבו. לעומת זאת, כאשר מדובר בגזל של ממש (ברור שהמס הזה נועד לממן את האתננים הפוליטיים של השלטון ולא את צרכי העובדים, הועדים מגיעים מיני וביי להסכמים עם המעסיקים.
ושימו לב, לקול הענות החלושה של האופוזיציה שאינה מצליחה להדהד ולגייס את ההתנגדות הטבעית של הציבור למסים חדשים. אין בכלל ויכוח על כך שבראש האופוזיציה הפוליטית ניצבים אישים נטולי כישורים פוליטיים וכריזמה. את הקושי לגייס את ה"הו הא, מי זה בא? רוה"מ הבא!" ההו כה נדרש לניצחון אלקטורלי אי אפשר להטיל על כתפי הציבור, אלו שמוחים ובעיקר אלו שלא.
הסלידה הציבורית מדמותו הפרובוקטיבית, הקונטרוורסלית והחתרנית של רוה"מ הנוכחי, מרמזת על כך שמה שנדרש לאופוזיציה זה לאו דווקא הנהגה כריזמטית (פולחן אישיות בלשונו של אביב) אלא קודם כל החלטה פשוטה על הדמות העומדת בחזית המאבק במקום הובלה מבוזרת ע"י ראשי סניפים המתחרים זה בזה.
והנה מבצבץ כישור פוליטי שלא חשבנו עליו רבות: יכולת להסתדר ולגייס ראשי הועדים הגדולים במשק.
|
 |
RSS מאמרים |
כתבו למערכת |
אודות האתר |
טרם התעדכנת |
ארכיון |
חיפוש |
עזרה |
תנאי שימוש והצהרת נגישות